"אוף, עוד אקסית של גיל?". את המשפט הזה שמעה סיגל בן-נון לפני 32 שנה, כשהגיעה לשבעה של אהוב נעוריה שנפל ונתקלה במכרה אקראית. "באותו הרגע הבנתי שאין לי זכות להתאבל עליו. חשבתי לעצמי - 'וואלה, היא צודקת, מה אני נדחפת להם לכאב?'", היא נזכרת היום, "הנחתי שבטח היו לו עוד מערכות יחסים עמוקות וחשובות ואני עוד איזה אחת שמזדנבת".
בן-נון, היום בת 57 ואמא לשניים מבת חפר, הכירה את גיל עברי ז"ל כשהייתה בת 15. עברי היה בן 18 והשניים חלקו אהבת נעורים סוערת בת חודשיים: "למרות שהזוגיות שלנו הייתה קצרה היא הייתה עוצמתית מאוד עבור שנינו", נזכרת בן נון, "היינו מדברים בלי הפסקה וכותבים אחד לשני מכתבי אהבה מרגשים. רק לאחר שנים הבנתי עד כמה הקשר בינינו היה משמעותי ועד כמה האהבה שלנו הייתה גדולה". בבלוג שלה תיארה את העוצמה של אותה אהבה ראשונה כ"מקסימה ותמה ועזה וניצחית. אהבה כזו לעולם לא נמחקת או מתעמעמת והיא גם איננה באה על חשבונם של אחרים. פשוט לנצח היא תהיה האהבה הראשונה".
כעבור עשור נפל סרן גיל עברי בתאונת טיסה והוא בן 28. בן-נון מספרת שבשנים שחלפו כבר לא היו בקשר קרוב, אבל הידיעה על מותו היממה אותה. "כששמעתי שהוא נהרג נעתקה נשימתי, חשבתי שאני פשוט חדלה", תיארה. היא הגיעה לשבעה, אבל ההערה המזלזלת שקיבלה גרמה לה להרגיש מאוד לא שייכת. "מאותו היום עשיתי פיידינג אאוט והתנתקתי לגמרי. במשך 25 שנה לא הלכתי לאזכרות של המשפחה. האבל שלי היה שלי עם עצמי".
בבלוג שלה כתבה בן-נון איך שמרה מאז ובמשך שנים על הכאב שלה תחת מעטה שקוף. "רק ביני וביני, משתפת רק את היקרים לי ביותר, בן הזוג האהוב שלי, ילדיי, אחותי וחברה אחת טובה. אי נוחות מסויימת ליוותה את הכאב שלי ככל שהשנים נקפו. האם יש לי זכות בכלל להתאבל? שהרי בקושי היינו בקשר בשנים האחרונות ואהבתנו כל כך רחוקה".
לפני מספר שנים, לקראת יום השנה ה-25 לנפילתו של גיל, נפתחה בפייסבוק קבוצה לזכרו ואנשים החלו לשתף בה בזיכרונות שלהם. "פתאום הבנתי שיש המון אנשים שחלפו על פניו ושכואבים ומתאבלים עליו. גיל נגע בהם כל כך חזק והיה לי ברור שיש להם זכות להתאבל ולעמוד ליד משפחתו וחבריו", אומרת בן-נון, ומוסיפה שככה החל תהליך הריפוי שלה: "פתאום הבנתי שאם להם יש זכות, למה לי לא? גם הלב שלי נשבר".
היא כתבה בקבוצה פוסט ובו שיתפה לראשונה בתחושות הקשות שליוו אותה במשך השנים. "מי אני בכלל? כולה ילדה בת 14 וחצי, מאוהבת, אהובה ומחובקת להרף כל כך קצר וכל כך אבוד מול הזמן שחלף אחר כך. באיזו זכות אני נקרעת מבפנים בכל פעם שאני חושבת עליו?" כתבה, "שנים שאני מדחיקה, וכמו רבים וטובים לא מגיעה לאזכרות. מתביישת שלא ידעו שהוא היה גם קצת שלי, להרף עיין קצר, צר וילדותי, ואני הייתי קצת שלו, קצת המון".
אחרי הפוסט היא הרגישה שחרור. "הבנתי שאין תחרות על המשמעות. האבל הוא שלי וזו זכותי לכתוב, לפגוש את ההורים ולחבק אותם", היא מסבירה, "עוצמת האבל היא העוצמה הפנימית שלך. השיתוף באהבה ובגעגוע הוא מכנה משותף, וכל מי שמרגיש זאת יכול להרים את הראש ולהגיד: אני לא מתחרה עם ההורים, האחים, האישה או הילדים. אני פשוט כואב את כאבי ובא לחבק ולהתחבק".
לפוסט הגיבו רבים שהביעו הזדהות עם תחושותיה של בן-נון. "אנשים סיפרו שבעקבות הפוסט הם ילכו לבקר השנה משפחה של חייל שנפל שהכירו. הם הרגישו את אותה תחושה של 'כולה הייתי חייל שלו' או 'רק הכרתי והערצתי אותו'. הייתה להם צלקת של געגוע והם הרגישו שהם לא שווים מספיק בשביל להתאבל. בן אדם שחי במשך 28 שנים פוגש כל כך הרבה אנשים – גננות, ילדים, מורות, מפקדים, חברים, חניכים ואפילו מישהו שתפס איתו טרמפ", היא אומרת, "גיל נגע בכל-כך הרבה. הוא היה אדם גדול מהחיים שכבש כל אדם שפגש. זה מדהים עבור המשפחה לדעת שיש עוד מישהו שהוא נגע בו ושהוא חסר לו. אין מישהי או מישהו שלא חשובים מספיק כדי להתאבל", היא מסכמת, "גם אם החייל שנפל יצא איתה רק לדייט אחד, וגם אם רק חלקתם סיגריה מחוץ לבסיס – אם הוא נכנס לך ללב, כואב לך במאה אחוז. זו זכותך לכאוב בדיוק כמו כל אחד אחר".