עד לפני שנה וחצי גם אני הייתי רווקה. היה לי אקס מיתולוגי שפגשתי בלימודי המשחק והוא היה אהבה ענקית ומיוחדת. אבל אחרי חמש שנים, בגיל 27, נפרדנו ואני נפלטתי לעולם הרווקות התל אביבי במלוא עוצמתו, מגניבותו ואכזריותו. פגשתי את כל גזוריי העיר. וכשאני אומרת את כולם, אני מתכוונת לכולם. כן, ברור לי מה אתן חושבות עכשיו "טוב, אבל לא הכרת את השרוט ההוא שאני יצאתי איתו", אז רוב הסיכויים שפגשתי אותו לפנייך, הבנתי שהוא שרוט ורק אז הוא יצא להמשך החיים שלו ופגש גם אותך.
אבל, מן הראוי להודות, גם אני הייתי בעייתית. הייתי צעירה, קצת תמימה והרבה סקרנית. ואחרי שנים של זוגיות מגוננת יצאתי למציאות שבה אני לא מכירה הרבה מהקודים הכי בסיסיים. התנהגתי לכל ברנש, שיצאתי איתו בפעם הראשונה, כאילו הוא כבר בן זוג שלי חודשים; חשבתי שלהגיד הכל בפנים זה סופר מגניב וסקסי; ושאם חולפת לי מחשבה כלשהי בראש אז ברור שאשתף, שאתקשר ואסמס- גם אם זו ההודעה ה-48 שלי להיום. הטעויות שעשיתי חזרו כמו בומרנג לאמצע המצח, הכאיבו לי אבל גם יישרו אותי. נאלצתי ללמוד מהר מאוד את החוקים.
בזמן שניסיתי להשתפר, מרפי פעל עליי יפה-יפה: כל מי שרציתי - לא שם עלי, כל מי שרצה בי - שעמם אותי למוות. הלב שלי כבר ידע אהבה אמת והיה כמהה לעוד אחת כזאת, רק שבינתיים השנים עברו והכל רק הלך והסתבך. המשפחה שלי למשל לא הפסיקה ללחוץ עליי, הרגשתי את זה כל הזמן. החל ממשפטים ישירים בסגנון, "איך אני כבר רוצה כבר שתמצאי מישהו" או "כמה אני רוצה שיהיה לך טוב", המשך במשפטים יותר ישירים כמו, "חזרנו עכשיו מבודפשט, איזה חנויות ילדים יש שם. אם היו לי נכדים הייתי קונה שם את כל החנות", וכלה במבט העצוב של סבתא שלי כשהיא הייתה מדברת איתי על זה שהיא רוצה להספיק להיות בחתונה שלי.
בשלב הזה לקחתי את כל המשפטים האלה ואת הייאוש הכללי מהרווקות שלי וכתבתי סרט קומדיה קצר שמתאר את כל מה שהרגשתי. היצירה שמחה אותי, אבל מתחת לחיוך הסתתר קושי שהלך והתגבר. סופי השבוע הבודדים הפכו להיות כבר בלתי נסבלים, כמעט כל המעגל הקרוב אליי התחתן והתחיל להקים משפחה והכי גרוע, הבחורים שיצאתי איתם הפכו להיות הזויים ודפוקים יותר ויותר. עד שהנורא מכל קרה - התאהבתי. ואני לא סתם אומרת שזה היה נורא.
פגשתי אותו באחד מהשיטוטים באתר ההיכרויות הטרנדי של אותה התקופה. מבחינה חיצונית הוא הכל חוץ מהטעם שלי. אני זוכרת שממש התביישתי לגעת בו בפומבי, ותירצתי שאני לא אחת מאלה שמתנשקות במקומות ציבוריים (עלאק). אבל מראה חיצוני זה ממש לא הכול בחיים, והוא הצחיק אותי מאוד ונכנס לקשר בפול-פאוור. ממש טלטל את עולמי בקצב מסחרר ומשכר עד שהתאהבתי דווקא באחד כזה: שכל עולמו התרבותי היה שונה משלי, שלא הייתה לו חברה מעולם, שטען שלא התאהב אף פעם. כאן אולי הייתה אמורה להידלק לי איזו נורה אדומה, אבל היא לא.
האמנתי מאוד באהבה שלנו, לא היו לי סיבות לפקפק בה. אפילו המשפחה היפה שלו חיבקה ועטפה אותי בחום. ישר הכניסו אותי לוואטסאפ המשפחתי, הרעיפו עלי מתנות ביום ההולדת, הזמינו לארוחות חג ושישי, ובאופן כללי נתנו לי להרגיש הכי שייכת שיש. אחרי חמישה חודשים הוא אמר להם שאני האישה של חייו, שהוא מתכוון להתחתן איתי והציע שנתחיל לחפש טבעת. ואז - הוא קם ונעלם. היה לנו איזה ויכוח מטופש, באמת לא משהו עקרוני, שאחריו הוא פשוט לא חזר לעצמו. מאדם חיובי ושמח שרק רוצה לבלות יחד הוא הפך למנותק וזועף. כאילו בשנייה אחת הפכנו לזרים. הוא אפילו לא טרח להסביר לי מה קרה, ציטוט- "מה זה משנה מה אגיד? בכל מקרה בסוף השיחה הזו אקח מונית ולא נפגש יותר לעולם", אחרי חצי שנה של אהבה מהאגדות הוא חתך את הכל בקאט אכזרי והשאיר אותי שבר כלי המום ומרוסק.
נכנסתי לדיכאון שכמוהו לא הכרתי. בפעם הראשונה בחיי דמיינתי תסריט שבו אני עולה לעזריאלי וקופצת למטה. לא הכי מקורי אבל כן הכי אובדני שלי. הרגשתי שאני רוצה להרים ידיים. שגדול עליי העסק הזה שנקרא לחיות. משהו בתוכי נבקע עמוקות עד שלא הצלחתי לבצע פעולות הכי פשוטות. נניח, ללכת למכולת הפך להיות כמו הר לטפס, שלא לדבר על לשלם חשבון חשמל או להפקיד צ'ק. כל הפעולות השוטפות של החיים נראו כמשימה בלתי אפשרית נטולת תכלית. פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות. יכול להיות שבכלל הזיתי את הקשר הזה? הרי לא נותר זכר לקיומו. לא של הבחור ולא של המשפחה הנהדרת שלו, שנעלמה גם היא ביחד איתו (חוץ מהאח המלאך שלו שאמר לי משפט קטן שנתן לי תקווה, אבל הבטחתי לו שזה יישאר בינינו ואני מקיימת הבטחות). עברתי לגור על הספה של אמא שלי ובעלה ולא ראיתי את עצמי קמה משם לעולם.
אבל קמתי. בעזרתם הבלתי מתפשרת של החברים שלי, שהם באמת זהב טהור, ובעזרת טיפול פסיכולוגי וכדורים. קמתי והחלטתי לעשות מעשה. זה היה רגע לפני יום ההולדת ה-36 שלי, שמתקיים בראש השנה. לקחתי נשימה עמוקה, הרגעתי את שקשוקי הפחד שרקדו בתוכי ופרסמתי פוסט בפייסבוק שבו כתבתי שאני מחפשת את אהבת חיי. הצהרתי בפני העולם כולו ש"השנה אני רוצה לתת לעצמי שי לחג (טוב נו, אני לא קטנונית, לא חייבת שי אפשר גם תומר, אור, גיא וכדומה). נכון שכל אחד מכם מכיר מישהו קורע מצחוק וחתיך? כזה שכולם שואלים אותו 'איך זה יכול להיות שאין לך חברה?' אז תעשו טובה תעזרו לעצמכם להגיע לגן עדן ותכירו לי אותו".
הפוסט שותף בהתלהבות ובפרגון משמח, ופנו אליי בערך מאה גברים. מתוכם נפגשתי עם שלושה, ועם שניים מהם יצאתי במשך תקופה קצרה במקביל. וכן, הם ידעו על המיקבול הזה, הסברתי להם יפה שאחרי שאזרתי אומץ לשים את הלב שלי, ככה פתוח, במגרש המשחקים של צוקרברג, זה לא יהיה אחראי מצדי שלא לבדוק את האפשרויות שהיקום מזמן לי, בטח כשהכוונה פה היא למצוא פרטנר לחיים. לשמחתי הם ממש הבינו את זה וקיבלו את זה, למרות שהיום אני יודעת שזה לא היה להם קל (במיוחד נגיד ברגע ההוא, שאחרי שאחד מהם בישל עבורי ארוחה רומנטית מהחלומות וקראתי לו בשם של האחר. פאדיחה רצינית). ואז, הלב שלי בחר באחד מהם. אחד שלא יכולתי להכיר בשום דרך אחרת כי לא היה לנו ולו חבר משותף אחד. אחד שהוא יחיד ומיוחד, טוב יותר מכל הדמיונות והמציאות שלי יחד.
הוא היה שונה מכל מי שיצאתי אתו קודם. בשילוב הנדיר של מה שמרכיב אותו: גם רגיש, גם חתיך, גם חכם, גם מצחיק, גם רץ מרתונים (ככה הבנתי שיש לו מושג בריצה למרחקים ארוכים) אבל בעיקר חבר. שבא עם רצון עמוק לקשר. וזה מה שעשה את כל ההבדל. ההתמסרות שלו, הרצון שלו לתת יד ולצאת יחד למסע של הכרות. והמסע שלנו מרגש ומלהיב אבל היו בו גם קשיים. בגלל פצעי העבר, היו לי חלומות נוראיים בהם הוא עוזב אותי ונעלם או אומר לי שכל זה לא אמיתי. כמו בקלישאות מהסרטים, הייתי מתעוררת מהסיוטים האלה מזיעה ובוכה. אבל הוא תמיד היה שם מחבק ומרגיע אותי. ושנה בדיוק מהיום שבו שלח לי את ההודעה הראשונה - התחתנו.
הצעד הזה, של לכתוב את הרצון הכי עמוק שלי בישירות, הביא איזה משב רוח אדיר שהזיז אותי מהרבה תקיעות בחיים. במהלך השנה הזאת הוצאתי רישיון, עזבתי את תל אביב והגשמתי חלום ענק לשחק בהצגת יחיד. אז מה אני רוצה להגיד פה? כאילו רוצה להגיד לכם אבל בעצם רוצה לומר לעצמי, למיואשת ההיא ששכבה על הספה של אמא ואבא ולא יכלה להפסיק לבכות, אל תבזבזי דמעות. אל תקשיבי ללחץ ולכל ה"נשמות הטובות" שלוחצות. תהיי הגרסה הכי טובה ומאושרת של עצמך. תבלי, תצחקי, תזדייני, תהיי מאושרת. ואם את רוצה בן זוג, חפשי אותו. תצהירי לעולם שאת מחפשת אותו, תהיי יצירתית, אל תתביישי. אף פעם! ותאמיני בסוף טוב כי הוא יגיע. והוא הכי טוב שיש.
שרון וינברג דנון משחקת בימים אלו בהצגת יחיד בשם "למקרה שלא אהיה בסביבה" בצוותא בת"א.