בחורה מתוסבכת, שהחיים שלה קצת בבלגן בגלל העבודה שלה, פוגשת בחור. בהתחלה היא שונאת אותו ועושה כל מה שאפשר כדי להרחיק אותו ממנה, אך שרשרת אירועי חיים מצחיקים גורמים להם להתקרב אחד לשניה שוב ושוב עד שהבחורה מבינה שהיא בעצם מאוהבת והוא נופל ישר לזרועותיה. הסוף.
זה המתכון הבסיסי לכל קומדיה רומנטית, למעט אלה בהן בחור הולל פוגש בחורה נמרצת שמצליחה בתחבולות לכבול אותו לתוך, רחמנא לצלן, יחסים מונוגמיים. אבל אם התסריט הוא כל כך ברור מראש, למה בעצם קומדיות רומנטיות כל כך פופולריות? למה אנחנו רוצים לראות משהו שאנחנו יודעים מראש איך הוא נגמר?
התשובה היא שקומדיות רומנטיות הן דבר מנחם. תחשבו על זה, רוב הגיבורים הם אנשים שעושים כל טעות אפשרית ביחסים. הם מרחיקים, משקרים, נכנסים ליחסים מהסיבות הלא נכונות, מתנהגים כמו נבלות ובסוף בסוף - הם עדיין זוכים באהבת אמת. קומדיות רומנטיות מנסות למכור לנו שאהבה היא עניין של גורל, משהו שיש לנו מעט שליטה עליו. הרי כל גיבורי הקומדיות הרומנטיות זורקים שוב ושוב את האהבה שלהם דרך הדלת, וכמו חתול היא חוזרת דרך החלון.
לטור הקודם של הדס: בדרך לחתונה עוצרים כדי לריב
לא רק קומדיות רומנטיות מנסות למכור לנו את הרעיון הזה, גם השפה שלנו מלאה במלכודות כאלה. כמה פעמים שמענו את המשפט "לכל סיר יש מכסה" בחתונות או מחברה מודאגת? כמה אנשים מחכים ל"אחד" שלהם? ואפילו מטבע הלשון "אהבה ממבט ראשון" (אולי "חרמנות ממבט ראשון") רומז לנו שאהבה יכולה פשוט לפרוח במבט אחד בין שני זרים.
בת הים הקטנה עבדה עליכן
את האשליה הזו, שאנחנו כה מיוחדים עד שאהבה מרגשת וגדולה מהחיים היא בלתי נמנעת עבורנו, מוכרים לנו עוד כשאנחנו קטנות מידי בשביל להבין מה זה בכלל. כולנו גדלנו על סיפורי אהבה מלכותיים כמו סינדרלה או שלגיה, אבל הדוגמא הטובה ביותר לכך הוא סיפורה של בת הים הקטנה של דיסני.
בסיפור הזה, בת הים הקטנה כה מיוחדת, עד שהיא יכולה לכבוש את ליבו של הנסיך בכלל בלי לדבר. ההזדהות שלנו עם הדמויות הללו מביאות אותנו לחשוב שגם אנחנו מיוחדים ולכן אהבה קסומה ורומנטית היא בלתי נמנעת עבורנו. הרבה נשים מוצאות את עצמן מחפשות את ה"נסיך" שלהן במקומות הלא מושגים ביותר. האירוניה היא שהסיפור המקורי של בת הים הקטנה מאת האנס כריסטיאן אנדרסון בכלל נועד ללמד ילדות קטנות מה קורה למי שמוכר את קולו עבור אהבה: בת הים הקטנה לא מצליחה לכבוש את ליבו של הנסיך ללא מילים והופכת לקצף גלים.
אז מה הבעיה עם הרעיון הרומנטי הזה שאהבה היא גורלית ובלתי נמנעת? מעבר לעובדה שמדובר בשטויות, זו חשיבה שיכולה להיות הרסנית. הרי מי שינסה להתנהג כמו גיבור של קומדיה רומנטית ימצא את עצמו לבד במהרה. רוב האנשים לא היו חוזרים לעוד מנה של התנהגות מרחיקה ומשפילה, ובטח לא זורקים את עצמם לרגלי האדם ששיקר להם או שהתערב שיוכל להכניס איתם למיטה.
למצוא אהבה זו עבודה, וזו האמת המבאסת והלא שיווקית. זו עבודה להוציא את עצמנו שוב ושוב לדייטים (במיוחד למי ששונא), זו עבודה לתחזק פרופילים באפליקציות, אבל יותר מזה, זו עבודה להיות פתוח להזדמנויות לפגוש אנשים חדשים. ואם פגשנו מישהו שיש לנו קליק איתו, להיכנס לזוגיות אחר כך זו עוד עבודה. על עמדות, ועל תקשורת ועל ההבנה שהחיים הם לא מה שמוכרים לנו בסרטים או בפרסומות.
מי שלא ישתחרר מהקיבעון - ישאר לבד
מי שלא מצליח ללמוד מטעויות של מערכות יחסים קודמות, נידון לחזור עליהן שוב ושוב. למשל, אחד המשפטים שאני שומעת הרבה מזוגות הוא "אם הוא היה אוהב אותי באמת, הוא היה יודע מה אני רוצה בלי שאצטרך להגיד לו". אנשים מתאכזבים שוב ושוב מיחסים בהם בן הזוג לא יכול לקרוא את מחשבותיהם, ואז הם עוברים לבא בתור, מתוך מחשבה שהוא יהיה האדם שיצליח לאהוב אותם באמת. העניין הוא שהאדם היחיד אי פעם שהבין אותנו בלי מילים היה אמא שלנו כשהיינו תינוקות, וגם זה לא תמיד. מי שלא יכול לצאת מתוך הקיבעון הזה ישאר לבד, או גרוע יותר, ירגיש לבד בתוך יחסים.
אבל החדשות הטובות הן שאנחנו עובדים על הדברים האלה כל יום, ואני מציעה למצוא את הדרכים שבהן אתם יודעים שיש לכם מה ללמוד. אם אתם יודעים שאתם מתקשים לשמור על קשר עם חברים - הכריחו את עצמכם להיות אלו שקובעים פגישות איתם; אם אתם מרגישים שלא מבינים אתכם כשאתם מדברים - נסו לעשות שיחה פתוחה על העניין עם אחים שלכם, או מישהו אחר שאתם סומכים עליו.
אנחנו יכולים ללמוד על תקשורת טובה מתוך יחסים עם חברים שלנו, או ללמוד מהזוגיות של ההורים שלנו (לכל מי שמעקם את האף, לפעמים חשוב גם ללמוד מה לא לעשות). אנחנו יכולים ללכת לטיפול, לתרגל מדיטציה, להתנדב עם אנשים או כל דבר אחר שילמד אותנו משהו אמיתי על עצמנו ועל היכולת שלנו להיות עם אחרים.
הכותבת היא הדס גרופר, עובדת סוציאלית קלינית