"בתקופת חטיבת הביניים התפתח איזה עניין סביבי. מהר מאוד הבנתי שמדובר בציצים שלי, שצמחו לממדים די רציניים לבחורה קטנטנה. בדוגרי? התבאסתי. לא רצו אותי בגלל חוכמה, קסם אישי או אפילו יופי - חשקו בי רק בזכות שני הגושים שהיו תקועים לי במעלה הטי-שירט".
מיכל (26) מירושלים ממש לא חריגה. כמעט אין אישה שלא מחזיקה באיזה סוג של תסביך ציצי: השופעות היו מעדיפות קטן, זקור וקומפקטי, והשטוחות מתות לחריץ במחשוף. רבות היו רוצות אותו עומד יותר, עם פטמות קטנות יותר או חומות פחות; ובקיצור, לפחות כשמדובר בפרונט שלנו, נראה שלעולם לא נהיה שמחות בחלקנו. אנחנו צוחקות על גברים שהם מתבלבלים ברגע בו הם רואים זוג שדיים, אבל בואו נודה בזה: גם אנחנו מתעסקות בהם לא מעט.
מיכל, שסבלה בנעוריה משפיעת החזון, למדה בהמשך את הלקח: "עם הזמן הגוף שלי תפס פרופורציות, והחזה קטן - אבל אז פתאום התגעגעתי לתחושה השופעת ורציתי לחזור אל ימי הזוהר. פשוט לא יכולתי להסתפק במה שיש לי".
האם האושר טמון בגודל החזה?
"אני לא יכולה להכנס לבר בלי שיבקשו ממנו תעודת זהות, ועברתי את גיל 18 לפני כמעט עשור, זה ממש מביך", מספרת בעצב עינב כהן (27), מנהלת בר. "אני יודעת שאם החזה שלי היה יותר גדול, או אם הוא בכלל היה קיים, היו מאמינים לי שאני ילדה גדולה. אני לא רוצה לעשות הגדלת חזה, זה נראה לי מזויף ודוחה. אבל אני לא יוצאת מהבית בלי חזייה מרופדת, וגם בגד הים שלי מרופד. כשאני לבד בבית, עם בן הזוג שלי, אין לי בעיה שיראה את 'אני האמיתית' בלי פוש אפ. הוא בקטע של ציצי קטן, לטענתו. אבל לא משנה מה הוא יגיד, ברגע שעוברת בחורה 85D ברחוב אני קולטת איך הוא מסתכל עליה".
אז מה הסרט שלנו עם הציצים? "השד הנשי שינה את ייעודו ממקור הזנה לרך הנולד, והפך לסמל לנשיות, מיניות והצלחה", מסבירה גילת מלכאן-סטיקלרו, פסיכולוגית קלינית. "הרבה מזה נובע מהדרך בה נשים מציגות עצמן במדיה, חושפות את גופן ומשדרות מסר שאלמלא המראה החיצוני השופע שלהן, הן לא היו מצליחות בחיים. מגיל מאוד צעיר אנחנו מקשרות בין היופי והמראה החיצוני, בדגש על גודל השדיים, לבין כוח, הצלחה ומעמד - כאילו שהאושר טמון בגודל החזה".
"חזה גדול הופך אותך אוטומטית לשמנה יותר"
אבל גם גדול מדי לא טוב לנו: בעלות המרפסות הקדמיות המפוארות מוצאות גם הן סיבה להתלונן. "אני שונאת את הציצים שלי", אומרת מור (26). "אין דבר מעצבן יותר מבנות שטוחות שבאות ומתבכיינות לי על החזה שלהן. פשוט אין להן מושג מה זה להיות בחורה עם חזה גדול: אין מצב שחזייה שלי תעלה פחות מ-500 שקלים. כשאני שואלת בחנות על חזיות יפות אם יש אותן במידה שלי, המוכרות צוחקות לי בפנים ומפנות אותי לאגף האפרורי של חזיות הסבתא המכוערות.
"אני קורבן אוטומטי למבטי זימה מגברים בני 50 פלוס ברחוב, אבל עם גברים בגילי החזה הגדול ממש לא עוזר לי. כל הגברים שאי פעם יצאתי או הייתי איתם אמרו לי שהם מעדיפים קטן וסולידי, למרות שאף אחד לא בדיוק התלונן ברגע האמת. אני לא סתם מתבכיינת כדי לסחוט מחמאות: חזה גדול זה באמת דבר נוראי. את תמיד תראי שמנה יותר, וגם אם יש לך אגן צר ורגליים יפות, אף אחד לא ישים לב לזה ואת עדיין תראי מלאה.
אם היה לי כסף הייתי מקטינה אותם בניתוח, אבל אין לי. הייתי עושה הכל בשביל ציצים קטנים, אבל אין ברירה, ואני אמשיך לשפוע לי לבד, בחושך".
נועה (28), סטודנטית לאמנות, מספרת שגם לה היו "אישיוז" עם החזייה – עד ליום שבו למדה להשלים עם מה שיש. "חברה שלי אמרה לי פעם ש'לא משנה הגודל, משנה הצורה', וזה עשה לי סוויצ' ומאז אני סבבה עם הציצים שלי. הם לא גדולים בכלל, אבל הם פרופורציונליים לגוף שלי – וכרגע, לפחות, עוד עומדים יפה. כשאני מורידה חולצה מול גבר בפעם הראשונה, אני עושה את זה בשיא הביטחון. אני מאמינה שעצם ההרגשה הטובה שלי, והקבלה שלי את עצמי, משדרת משהו שהופך אותי להיות הרבה יותר אטרקטיבית מהנתונים הפיזיים שלי עצמם".
ומה אתכן, בנות? מבסוטות על מה שנתן הטבע או שאתן מעדיפות חזה אחר?