סיפור עם סוף אופטימי, התחלה מבהילה, ואמצע מלא צבע.
הכל התחיל לפני כחודש ימים. בן זוגי חד העין ורך הלב, שם ליבו לשטפי הדם האדומים כחולים, סגולים, צהובים המתרבים על גופי. ואף שאמרתי לו שאני רגילה לכך משחר ימיי, כל מכה, כל נגיעה חזקה, מותירה בי שטף דם. הוא אמר ששאל חברה והיא אמרה שעליי לעשות בדיקת דם.
הקשבתי, כי אני אדם שמקשיב, אדם שבוחר להקשיב לאחר, מה עוד שהמחזור שלי איחר והדליק לי נורה. תוצאות הבדיקות היו כחולות, פה ושם סימנים אדומים. אני רואה המוגלובין, ומתחילה לשנות מעט את התזונה, ולא, אני לא בהריון.
"אמא מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר"
אחרי כמעט עשרה ימים, יום חמישי, הילדים ואני מתעוררים בבקר. קבענו לנסוע לזולה של חברים בחוף הים. עין שמאל שלי אדומה מעט. אני מחליטה ספונטנית לקבוע תור דחוף לרופאה, לפני שנצפין. ליה, בתי, רוצה לבוא איתי.
לבושה שמלה אדומה מאד, עגילי פרחים אדומים ונעליים אדומות, נכנסתי לרופאה. העין לא מטרידה אותה במיוחד. תמשיכי עם הקומפרסים של התה, זה יעבור, היא אומרת. אני נזכרת בבדיקות ההן ומבקשת, אם תוכל, להציץ לרגע. היא קצת ממהרת, אבל מסתכלת ואומרת, יש ממצא אחד שנראה לי טעות, הוא לא יכול להיות נכון, אני נותנת לך הפניה לבדיקת דם ביום ראשון.
אני כבר בדלת, כשהיא אותי עוצרת. את יודעת מה, אולי עדיף שתלכי למוקד כבר עכשיו שנהיה בטוחות. סעי עכשיו, הוא נסגר בשלוש. בדרך היא מתקשרת, תראי, ייתכן והבדיקות תיקחנה קצת זמן, אולי תשאירי את ליה בבית. ליה מתחננת להישאר איתי, ואני מתרצה.
במוקד אנחנו כמעט אחרונות. רצות בין הקומות להספיק. ממתינות לתוצאות, עם תה מתוק שהכינה לנו אחת העובדות. הרופא מבקש ממני לבוא איתו לחדר. ליה אחרי. את צריכה לנסוע למיון, לבדיקות המטולוגיות, הוא אומר. אני, עדיין לא מוטרדת. בכל זאת, מתקשרת לאחי לעדכן אותו שאולי אצטרך עזרה עם הילדים יותר מאוחר. כשהוא שואל מה קרה, יוצאות מפי המילים: אולי יש לי זיהום בדם. אני רואה את ליה מולי בוכה וצוחקת יחד פתאום, והיא אומרת לי אמא, אני לא יודעת למה יוצאות לי הדמעות. אני מחבקת אותה, זה בסדר לפחד אהובה שלי, אבל אמא מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר, מבטיחה.
מאותו הרגע, היא כבר לא בכתה.
עוברת בבית, להתקלח, לחמם לילדים ארוחה. אורזת תיק קטן עם כלי רחצה וספרים, ביניהם, לואיז היי, איך לרפא את עצמך, שקניתי לפני שבועיים, לסדנת "שקוף הוא הגוף" אותה אני מעבירה.
שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה
החיים מחייכים אליי בחצי השנה האחרונה. בן זוג וילדים מקסימים, הגשמה עצמית מעצימה – אני סופרת, משוררת, צלמת, מנחה סדנאות צילום וכתיבה מרגשות ("התבוננות"), מעצבת, מורה לעיצוב, עיתונאית ועוד. אני חיה את החיים בשמחה באש ובעוצמה. פשניסטה וברנרית, אישה שמחה ואופטימית. שבוע קודם חגגתי בפסטיבל אושו. חודש קודם חגגתי בחברת חברים אהובים טקס הולדת שאמאני מופלא בים. אף לא מחשבה אחת רעה הקשורה בבריאותי חלפה בראשי כל אותן השעות. מקסימום אנטיביוטיקה.
אל בית החולים אני מגיעה בגלביה צהובה פרח צהוב בשערי. חמש שעות של בדיקות, המון דמים וצילומים. מקשקשת ושולחת תמונות בוואצאפ לחברים. אחת מהם, מגיעה, להיות לי לחברה.
שום דבר לא הכין אותי לרגע ההוא, בו הרופא מבקש שנתלווה אליו לחדר. הוא מביט בי מודאג, ומודיע, שלצערו הרב, בדיוק של 95% יש לי לוקמיה של הדם. האוויר זולג לי מהריאות והעיניים דומעות.
מאותו הרגע אני שרויה ברכבת הרים דוהרת לא עוצרת, מצלצלת להורים הבוכיים, לבן הזוג המסור, שמקדים לשוב מחו"ל, מלווה למחלקה האונקולוגית לחדר מבודד. רופא חדש נכנס, מספר לי שנולד ביום בו נולדתי, היום בו נחת האדם הראשון על הירח, ומספר לי, מה זה, ומה עושים עם זה, מח עצם, הקרנות, תרופות ביולוגיות, מערכת חיסונית חלשה, תזונה חדשה, מדבר על שנים של טיפולים, על עצירת החיים.
ההורים שלי מגיעים. מאוחר מאד בלילה. אנחנו חומקים הביתה. אורזת ואומרת שלום, אחרון.
אינך יודע איך תתנהג מחלה, עד שתהיה בתוכה. עוד במיון התחלתי לקרוא בספרה של לואיז היי. בפסקה אחת היא דיברה על הקשר בין מחלה ומחילה. סימנתי אותה בקיפול משולש. ידעתי למי לא סלחתי עד הסוף. התקשרתי אליו למחרת. אבי ילדיי, גרושי מזה שמונה וחצי שנים, שהתייצב לשיחת נפש בת שלוש שעות של ניקוי מגירות, בה התחייב להיות עבורי בטון יצוק ורגש, העניק לי משקפי תלת מימד וגלויות למקומות רחוקים בעולם, וגרגר אורז אדום של הדלאי למה לבריאות וחיים ארוכים מאד.
וכתבתי, כתבתי, כתבתי. כתיבה כואבת, שמחה, חשופה, מתבוננת, חוקרת. ושיתפתי במילים את העולם, בבקשה גלויה לאור ואהבה, ומנטרה שתדבר את תאי הדם, ומגע וטיפול וחיבוק וחיוך, ולמלא את הקיר ואת המדפים שמול מיטתי בפרטים ומילים שישמחו אותי. מילותיהם ונתינתם של חבריי ואהוביי, עטפה אותי ואותם באמונה ובשקט.
אני יכולה לכל מחלה
התהלכתי במחלקה שומרת על צלמי ועל יופיי, לבושה בגלביות פרחוניות, פרחים בשערי, וחיוך וצחוק תמידי על פניי. עודדתי את כל מי שנקרה בדרכי, חיזקתי את ילדיי, שאפשרו לי גם את המקום להיות עצובה, נתנו לי להיות. נתתי גם לדמעות להיות, לשאלות, ללמה אני, למה עכשיו, לאיך מספרים להם, לקטנטנים שלי הרגישים והמרגישים, והנבונים כל כך, שמדברים איתי על פרשת אמיר פיי גוטמן, על חוסר אמונם בבית החולים וברופאים, את ידיעתם שאני בריאה וצריכה להיות איתם, בבית, שאת חלונותיו רואים מחלונות בית החולים. שרוצים לבוא ולחפש אותי בכל בית החולים, בכפכפים.
בצהרי יום ראשון, לאחר בדיקת מח העצם, התבשרתי שאני מה-5%. ההבחנה השתנתה ללימפומה, CLL, שהתרופה לה ביולוגית, וניתן לחיות איתה כל החיים. ד"ר אוהד, שיומיים לאחר שחרורי פגש אותי במסדרון לא זיהה אותי. כשאמרתי לו חדר 67, אמר: את ה-5%. את.
וגם לזו המחלה, אני מאמינה שאני יכולה. שאני יכולה לכל מחלה. מן הבית, גם הפנימי, אני מנהלת אותה ואותי עכשיו, כמו גדולה. וממשיכה, כמו תמיד, להאמין בניסים, והם, מצידם ממשיכים לבוא לפתחי. כי הכל מתחיל ונגמר בתוכי.
רוצים להמשיך לעקוב אחרי שרית?