חסר לי לצחוק, לצחוק ממש, עד שכואב בלחיים.
חסרה לי ההתכווצות בבטן והחלושס ברגליים.
חסר לי הפחד שעוד שניה בורח לי במכנסיים.
חסר לי החיבור הקסום בין צחוק ושלוק מים, שתמיד מסתיים בשפריץ אדיר מהנחיריים,
חסר לי שאין לי אוויר, חסר לי לסמן "הצילו" עם הידיים.
>> בפעם הקודמת: "יש בי בערה בשביל שניים"
חסרים לי ניסיונות כושלים להירגע ולהפסיק, שקט שברירי שהופך הכל ליותר מצחיק,
חסרה לי התחושה שאני עומדת להתפוצץ,
ואם מישהו רק ינשום לידי זה שוב יתפרץ.
חסר לי החום הזה בפנים שמעיד שהן אדומות
והכי חסר לי - צחוק עם דמעות.
אין יותר מרפא ומרפה מצחוק בלתי נשלט,
זה ההיי הכי טוב, הסם הכי חזק.
המרשם הזה הולך ואוזל,
כבר כמעט ואין להשיגו בישראל.
כשנסעתי לחופשה ביוון דמיינתי את כל מה שאני כל-כך צמאה לו בחיים: איים קסומים, רחובות שוקקים, מסעדות פתוחות, קוקטייל בערב ושופינג חסר מעצורים.
לא חלמתי שהכל יהיה הבל הבלים,
לא שיערתי מה באמת יחדש לי את המצברים,
לא הבנתי שקניתי כרטיס יקר למשהו שאפשר להשיג בחינם, אם רוצים -
לצחוק באמת, לראשונה מזה שמונה חודשים.
הקורונה הזו הפכה אותנו לשפופים, אנחנו מחייכים מדי פעם, מצחקקים, אבל נדמה לי, ואולי זה רק אצלי, שמזמן לא היה לנו צחוק אמיתי.
כמו ענן שמסתיר את השמש ורק קרניים קטנות נכנסות, גם אנחנו שמחים בקטן, לא יותר מכמה שניות.
אבל משהו שם גרם לכל נסיעה במונית, לכל שיחה לפני השינה, אפילו לביקור בחמאם - להפוך לבדיחה. רק חיכינו שהמסאג' ייגמר ושיצאו המטפלים מהחדר כדי להיקרע.
(חצי שעה הגנוב הזה ליטף לי את הפנים,
מה נסגר נשמה?!)
כשחזרתי ניסיתי להבין מה ביוון הפך אותי לכל כך שמחה, נזכרתי שזה התחיל הרבה לפני שנחתנו, התגלגלנו כבר בשדה התעופה, צחקנו מהלב עוד לפני ההמראה, ובעצם... זה תמיד ככה איתה.
זה לא משהו שם, זה משהו בה.
אז יש לי טיפ, סודי, שהכה בי ממש לפני כמה ימים, ישמע לכם הזוי בנסיבות, אך עובד פלאים:
אם לא מצאתם תרופה לקורונה -
תיצמדו לאנשים מדבקים.
או לפחות תשימו לב שהם שם, גם כשאתם לא רגל על רגל באיים.
לחברה הזאת שמבינה אותך במבט בעיניים ומפה כבר אין דרך חזרה, לחבר שאיתו בריחת שתן זה עניין שבשגרה, לדייט עם התקרית בתא הכפפות שגרמה לכם להתגלגל, לאלו שמדבקים אותך בנחמה הכי מתוקה שאפשר לקבל.
זה יכול לקרות ביוון או באוטו המטונף שלכם,
זה תלוי רק במי לקחתם אתכם.
סטיילינג: יפעת שפר | שיער: אסי שדה | איפור: לילך אופק