הכניסה לחנויות "חזרה לבית הספר" זכורה לי כמועקה אחת גדולה. אין בעולם כולו מקום שמייצר פער גדול יותר בין אווירה חגיגית - לחגיגה. בין הבלונים והשלטים המוארים, לעובדה שמדובר במרתף עינויים.
על אף שעברו מאתיים שנה אני ממש זוכרת איך עברתי בין שורות הפיתויים, איך יצאו לי העיניים מהחורים, איך הושטתי יד ליומן של "המורדים" ורצתי לאמא בתחנונים. זוכרת את המבט המתחמק שלה כשסירבה בייסורים, ושלחה אותי לבחור מהזולים.
זוכרת את הכאב שפילח את הגוף כשהשבתי אותו למקומו במדפים.
לי לא קנו את העטים השווים, את הקלמר היקר והמחברות הממותגות, אז בכל יום ראשון ללימודים הבטתי בערגה על הבנות האחרות. חולמת שיום אחד גם לי תהיה מחברת של מיכל ינאי ומרקרים בריח פירות.
את הספרים דגנו מהערמות של יד שניה, את התיק כיבסנו משנה לשנה, ואם נקרע הטייץ - סבתא תפרה.
לא הייתה אז קורונה, ולא שיא אבטלה, לא היינו עניים, משפחה פריפריאלית רגילה, עם שני הורים עצמאיים, שבקושי, בקושי נושמים.
לא יכולתי שלא לחשוב השבוע על מרתפי העינויים ברחבי הארץ, על כל אותם פיצים נלהבים שמחזירים למדף את היומן שהסב להם אושר כה רב. אין אדם שלב פועם בו ולא חשב על הילדים שאין להם מחשב עכשיו.
אני לא יודעת אם הילדים האלו ישכילו השנה, כמה משמעותי יהיה תהליך הלמידה, איך יוכלו לצבור ידע במציאות שלא מאורגנת לטובת העניין, ומתי ישבו לכיתות מן המניין.
אבל אני יודעת דבר אחד - הם יהיו יותר חזקים. כי הכאב הזה שמפלח את הגוף הוא אחד השיעורים החשובים בחיי, ובחיי רבים. האנשים הכי מוצלחים שאני מכירה, הכי אמביציוזים, חרוצים ושאפתניים, הם אלו שלא היה להם מה שבא בקלות לאחרים. רק אדם צמא למים - ימצא כוח לטפס עבורם על הרים.
זה בטח גהינום להסתכל לילד בעיניים ולשלוח אותו להחזיר את היומן למדף, אבל יש סיכוי לא רע, שהרגע הזה ישנה את חייו.
יש סיכוי לא רע, שהילדה עם הכי פחות עפרונות בכיתה, תכתוב יום אחד באתר הנקרא במדינה.