בנות, אל תתלהבו מחיסונים, זה לא עובד.
צר לי לאכזב, אבל זו האמת.
קיבלתי כבר זריקות, הן לא עזרו,
במאני טיים - הנוגדנים התפוגגו.
כי גם מי שבטוחה במיליון אחוז שהיא מחוסנת, תמצא את עצמה שוב מתאהבת.
גם צעירה, בלי מחלות רקע,
ובלי דייטים שהסתיימו בסיבוכים,
וגם מי שכבר משתייכת לקבוצת הסיכון
של מערכות יחסים,
יפתחו פעם אחר פעם את אותם התסמינים:
פרפרים בבטן, חלושס ואובדן ההיגיון.
אין טיפת אפקטיביות ל"חיסון הניסיון".
כי על אף שאת יודעת איך זה ייגמר,
ושרק תופעות לוואי הוא ישאיר,
את תמיד נדבקת, העור נשאר חדיר.
האמת, שמעולם לא השפיעו עליי זריקות.
חליתי פעם אחר פעם באותן המחלות: לב שבור מדחייה, דלקת אוזניים ממילה רעה, קרע בקרום הביטחון ופריצת דיסק מכישלון. הווירוס שהכי גמר אותי הוא געגוע, החרא הזה לא עובר גם אחרי שבוע. אהבה זה כואב, פתגם ידוע.
אבל אמרתי לעצמי: "אם קמתי מזה - אקום מהכל, בפעם הבאה לא אפול. לא אתרגש, לא אפגע, למדתי, גדלתי, אהיה יותר חכמה.
יאלה, מה כבר קרה? אפשר לחשוב!
זה רק יחסן אותי, הכל טוב".
ובכל פעם חליתי שוב, כאילו לא למדתי כלום,
פתחתי את הלב ונהיה שם זיהום.
נכנסתי למיטה, מיואשת ושבורה,
ולא הכל טוב, לא.
הכל רע.
לא היה צורך באבחון רופא
ולא הלכתי לבדיקה.
ידעתי לבד מה יש לי -
באתי במגע.
איך לא שמרתי על ריחוק,
איך לא למדתי מהפעם שעברה.
איך נתתי שוב אמון באנשים, באהבה.
אם בכל פעם התבדיתי -
למה האמנתי שיצליח בפעם הבאה?
ולזה - עוד לא מצאו תרופה.
אין משהו שיירפא את אובדן התקווה.
בלעדיה הגוף לא מסוגל להחלים,
היא הדבר היחיד שיכול לנצח
את מה שקרוי "החיים".
וכך, בעודי כותבת, אני פתאום מבינה,
ש"הניסיון" הוא מה שמשאיר אותך בוכה במיטה. הוא לא חיסון לכלום, הוא בעצמו מחלה. את תצאי ממנה רק כשתתעלמי ממנו ותתמלאי אמונה.
זכרי,
תסמינים של התאהבות,
הם דווקא עדות,
שאת מחלימה.
ואולי,
יום אחד,
אם מספיק תאמיני,
תהיי לגמרי בריאה.
שתהיה לכולנו רפואה שלמה!