- מדור סאטירי -
אורלי כץ-קרסו יושבת מולי ומתקתקת נמרצות במחשב. לא, היא לא כותבת מתכון לפשטידה אלא דו"ח עסקי. קשה להאמין, אבל כץ-קרסו היא סגנית-עוזר-מנהל לכל דבר, ומנהלת את הדו"חות שלה בכוחות עצמה. "אני אוהבת לעבוד", היא אומרת בחיוך, ומנפצת באחת את כל המיתוסים.
לכבוד יום האישה החל השבוע, החלטתי להתלוות לאישה שהצליחה להתגבר על השיטה ולעשות את הבלתי ייאמן: משרה ניהולית בחברה שבה עובדים גם גברים. מה שהיה נראה בלתי אפשרי לפני 60 או 70 שנה, הוא היום טרנד שסוחף נשים ברחבי העולם. קשה להאמין שהאישה העדינה והמטופחת הזאת, שיושבת כעת מולי בשיכול רגליים ושיער אסוף, מפקחת על כמעט שתי מחלקות בבניין, ללא עזרה או סיוע מגבר וכמעט ללא טעויות. זה נשמע אפילו יותר אמיץ כשמגלים שבשתי המחלקות הללו עובדים גם גברים – כך שהם, למעשה, כפופים לה.
איך זה בעצם להיות מנהלת של גברים בין השאר? הם מסכימים לקבל הוראות מאישה?
"בדרך כלל כן", אומרת כץ-קרסו בחיוך עדין ונשי, "אתה יודע, לפעמים הם מתווכחים בנוגע לאופי של מטלה, לפעמים הם מאחרים בדד-ליין".
כנראה שקשה להם לקבל מרות של אישה. זה לא מובן מאליו, את יודעת. לפני 60-70 שנה המצב היה שונה.
"אני לא חושבת על זה הרבה. אני פשוט באה לעבודה".
כמה אומץ דרוש כדי לומר דבר כזה, "פשוט באה לעבודה". רק לפני 80 שנה נשים עוד הורחקו ממשרות ניהוליות, והנה בשנת 2016 אנו זוכים לראיין אחת כזו לאור יום. מישהי שהחליטה למרוד במוסכמות ולכבוש משרה ניהולית אמיתית במשרד אמיתי, בלי פרוטקציה מבעלה. ולפני שאתם שואלים את השאלה המתבקשת אז לא, היא לא שכבה עם אף אחד כדי להשיג את התפקיד הזה. ואם לרגע חשבתם שבמשרדה של כץ-קרסו יש ארון שמלות או שידת איפור או החתלה, תחשבו שוב: המשרד שלה נראה רגיל לחלוטין, כמעט קשה לנחש שאישה עובדת כאן. בשלב מסוים של הראיון נכנס בחור צעיר למשרד, ולרגע אני חושב בלבי: "זהו בוודאי הבוס שלה", אך לא. לנגד עיניי הנדהמות הוא מניח ספל קפה, היא מודה לו והוא נסוג החוצה בענווה. העתיד כבר כאן.
איך בעצם את משלבת בין הנשיות לעבודה? זה בוודאי לא פשוט.
"אני לא כל כך מבינה את השאלה", היא מצטנעת.
נניח, יש לך פגישה חשובה ופתאום את מקבלת מחזור, או חייבת לאכול גלידה. או שאת עומדת לחתום על עסקה חשובה, אבל הלקוח לא מחמיא לך שרזית, ואת מוצאת עצמך נאלצת לרסן את זעמך. לא פשוט.
"אני מסתדרת".
כמה חתרנות דרושה כדי לומר דבר כזה, "אני מסתדרת". כץ-קרסו מסרבת להתנצל על כך שהיא הגיעה לפסגה, ומתעקשת שיתייחסו אליה כמו לכל אחד אחר. בפגישתנו הראשונה לצורך הראיון, כשהבאתי לה במתנה טמפון כדי להביע את תודתי על נכונותה להתראיין, סירבה בנעימות לקבל את המתנה. יש שיראו בכך הדחקה מובהקת, עוד אישה שמתכחשת לנשיותה כדי להתקדם בעולם שכולו גברים, אך אני סבור שמדובר בהצהרה פמיניסטית בוטחת: אינני זקוקה לך ולמתנותיך, אני מרוויחה משכורת ויכולה לקנות טמפונים בכוחות עצמי. קשה שלא להתפעל מרוח לחימה שכזאת.
בבחירה בין משפחה לקריירה, בחרת בקריירה.
"אני רק בת 31 ויש לי חבר כבר חמש שנים, אני לא חושבת שוויתרתי על משפחה".
לחבר שלך לא מפריע שאת עובדת בתפקיד ניהולי? אומרת לגברים אחרים מה לעשות?
"לא, הוא מאוד מפרגן".
וכשיהיו ילדים, הם יראו את אימא מתישהו?
"אני לא יודעת איפה אהיה עד אז, אבל כיום אני מסיימת יום עבודה בחמש אחר הצהריים, והילדים ממילא יהיו בגן עד ארבע".
כלומר, מארבע עד חמש הם בלי אימא? בהשגחת מטפלת? ברחוב?
"אני מניחה שאשכור מטפלת לקחת אותם".
כמה נועזות דרושה כדי להגיד דבר כזה, "אשכור מטפלת", "מסיימת יום עבודה בחמש". בעוד חברותיה מפטפטות לבטח בבתי הקפה ומודדות עוד שמלה במשביר לצרכן, האישה האמיצה הזאת בחרה לעבוד עד חמש, לתת פקודות לגברים ואולי אפילו לוותר על קשר עם ילדיה בעתיד. אורלי כץ-קרסו היא השראה ועדות ניצחת לכל מי שחשב ש"בנות המין היפה" אינן מסוגלות לפתח שאיפות מקצועיות, או אפילו לממש אותן. ביום האישה הזה, קנו לאישה שלכם זר פרחים או תכשיט וברכו אותה על האומץ להיות אישה עצמאית בעולמנו. ואז היזכרו באורלי כץ-קרסו, והקדישו את הצמיד הזה גם לה.