לוותר על שידוכים, ללמוד בסתר: החרדית שנלחמת כדי להיות רופאה

כמו כל חברותיה לכיתה בבית הספר לבנות "בית יעקב", רחל אפשטיין היתה אמורה להיות מורה. "בעולם החרדי, המסלול הטבעי הוא לסיים כיתה י"ב וללכת לסמינר למורות", היא מסבירה. אבל 15 שנים אחרי סיום הלימודים, אפשטיין נמצאת על המסלול בדרך לפריצת דרך היסטורית בדברי ימי הציבור החרדי בישראל: היא עתידה להפוך לרופאה חרדית - אחת מתוך שתיים, הראשונות אי פעם במדינה.

בדרך למטרה, הספיקה אפשטיין כבר לשבור לא מעט מוסכמות, נתקלה ועודה מתמודדת עם קשיים אדירים - אך הכל במסגרת גבולות ההלכה ומבלי להפנות עורף לתפישת עולמה ואמונתה.

הקשיים בדרך למימושה העצמי של אפשטיין התחילו כבר בתיכון. היא למדה ברחובות, בבית הספר בית יעקב, שהוא חלק מרשת חינוך לבנות חרדיות. באותן שנים לא איפשר המוסד לבנות לגשת לכל המבחנים הנדרשים לתעודת בגרות מלאה - "אולי כדי למנוע מהן לצאת ללימודים אקדמיים בהמשך", מספרת אפשטיין. "אבל ידעתי שבעתיד אשלים את הבגרות", היא מוסיפה. "לא ידעתי במה ארצה לעסוק כשאהיה גדולה, אבל היה לי ברור שאעשה משהו שונה מהמסלול הרגיל".

עוד בערוץ הנשים:

• "אני בת 28 ואני רוצה לשכב עם בן 16. כדאי לי?"
• 10 דברים שאסור לנשים ולגברים לעשות ב-2015
• הספריי לשיער שגרם לאנשים לשאול אם הייתי במספרה
  

עם סיום הלימודים בבית יעקב הגיעה פרשת הדרכים הראשונה - האם להשלים את הבגרויות או לצעוד במסלול המוכר של לימודים בסמינר למורות. "זו היתה תקופה קשה. ידעתי שאני לא רוצה להיות מורה, ומצד שני הייתי קצת יותר צעירה מרוב הבנות בשכבה ומאוד פחדתי לצאת לעולם הגדול. חששתי והיו לי המון לבטים. כולם אמרו - לא יהיה לך שידוך, מה יהיה עם האחים שלך, אם יש לך אח או אחות גדולה - צעד כזה יכול לפגוע בהם. היה לחץ חברתי נוראי".

ומה אמרו ההורים?
"להורים פחות אכפת מה אומרים אחרים. הם אנשים עם כתפיים מאוד רחבות והם סמכו עליי וידעו שאני יודעת לשמור על עצמי". לבסוף התקבלה החלטה ואפשטיין החלה ללמוד בסמינר למורות בירושלים יחד עם חברותיה, אך במקביל גם למדה לבחינה הפסיכומטרית והשלימה שלוש בגרויות. "אז עוד לא ידעתי מה ארצה ללמוד. תמיד רציתי רפואה אבל בכלל לא חלמתי שלימודים באוניברסיטה יהיו אופציה", היא נזכרת. "חשבתי על משהו שקשור לתחום - סיעוד, עבודה סוציאלית או קלינאית תקשורת. משהו שכולל עבודה עם חולים. תמיד רציתי לעבוד עם אנשים, כי בבית גדלתי על עזרה לזולת".

אפשטיין למדה לבגרויות ולפסיכומטרי בסתר, כשמלבד הוריה לא ידע איש על תוכניותיה. "באותה תקופה גרתי במעונות בירושלים. הספר של הפסיכומטרי הוא ענקי, וחששתי שמישהו יראה אותו אצלי. אז אמא שלי חילקה לי אותו לקבצים, ובכל פעם שהייתי חוזרת הביתה, הייתי לוקחת אתי עוד קובץ ולומדת בספרייה, שאף אחד לא יראה".

אפשטיין השלימה את לימודי ההוראה בסמינר עם התמחות באנגלית, אבל הרגישה "שיש עוד אלפים, מאות בנות שיכולות להיות מורות במקומי" - והחלה ללמוד סיעוד בבית החולים לניאדו בנתניה, "כי זה בית חולים חרדי ובית הספר לסיעוד הוא על טהרת הדת ומיועד רק לבנות. היום יש שם כבר הרבה יותר חרדיות, אבל אז היינו רק אני ועוד שתיים - והן היו מבוגרות יותר ונשואות עם שישה־שבעה ילדים. הן היו חסידות צאנז ששכנותיהן הפסיקו לדבר איתן כשהתחילו ללמוד".

גם את לימודי הסיעוד החלה אפשטיין בסתר: "בהתחלה אף אחד לא ידע על כך. אחרי כמה שבועות, המורה שלי מהסמינר התקשרה ורצתה שאחליף אותה. הייתי כבר באמצע הלימודים ולא ידעתי מה להגיד לה, אז פשוט אמרתי שאני עסוקה כי אני לומדת. היא שאלה מה אני לומדת, אז הייתי חייבת להגיד 'סיעוד'. היה שקט בשיחה ואז היא שאלה 'למה?'. אמרתי לה - 'כי זה מה שאני רוצה לעשות'. היא מילמלה כמה דברים ואמרה שלום. אחר כך החלו כל החברות שלי להתחתן, ובחתונות כולם שאלו אותי איפה אני מלמדת. כשסיפרתי שאני לומדת סיעוד, מישהי פשוט הסתובבה והלכה. אלה היו התגובות שקיבלתי בהתחלה. רק זמן רב אחר כך היו חברות שאמרו לי, 'הלוואי שהיה לי האומץ שלך'. לקח לי זמן להבין שאחרות היו גם רוצות לעשות דברים דומים".

מנין האומץ לפרוץ את המסגרת שגדלת בתוכה?
"בכל ההחלטות הגדולות שלי אני מתייעצת עם רב. לפני לימודי הסיעוד הלכתי לרב גדול מאוד בירושלים, לשאול אם זה בסדר. הוא אמר שאין שום בעיה".

כלומר תיאורטית, ייתכן שאם היית הולכת לרב אחר - היית היום מורה לאנגלית?
"צריך ללכת לרב שמבין אותך ואת הרקע שלך, כי התשובות מאוד אינדיבידואליות. התשובה הזאת, המסלול הזה, הם לא מתאימים לכל אחת".

"שידוך לא היה משאת חיי, לא הייתי מוכנה"

דבר בסיפור חייה של אפשטיין, 32, אינו שגרתי. היא חרדית מהזרם הליטאי, ומגדירה את עצמה "חרדית מאוד". היא נולדה בסקוטלנד וגדלה שם עד גיל 11, כבת למשפחה חרדית: אם ישראלית ואב ששימש כרב של בית כנסת. "תמיד ידענו שבסופו של דבר נגיע לארץ, כי בסקוטלנד קשה לחיות חיים חרדיים באמת", היא אומרת. כשעלו לארץ, השתלבה משפחת אפשטיין בקהילה האנגלו־סקסית ברחובות.

גם לאחר שהחלה בלימודי הסיעוד, ובניגוד לחברותיה ובנות גילה, לא חיפשה אפשטיין שידוך. לדבריה, "עוד לא ידעתי מי אני, והרגשתי שזה לא נכון להיכנס לנישואים כל עוד אני לא מכירה את עצמי. היו תגובות וניסיונות לשידוך, אבל אמרתי שאני לא בשידוכים. זו לא היתה משאת חיי. לפעמים עברה בי המחשבה שאני אומרת 'לא' למיועד שלי, לגורל שלי. אבל לא הייתי מוכנה באמת". נקודת המפנה הבאה הגיעה בשנה השנייה ללימודי הסיעוד: "כשכבר התחלנו לצאת לעבודה בבתי חולים, אני זוכרת שהייתי במיון ופשוט אמרתי לעצמי - 'וואו, אני לא רוצה את זה, אני רוצה להיות רופאה!'", היא משחזרת. "זה פתאום הכה בי. תמיד חשבתי שהסיעוד יספק אותי ושאהיה מאושרת מזה, אבל אז הבנתי שלא. התחלתי לחפש לימודי רפואה בחו"ל לבנות חרדיות, ואפילו גיליתי שיש מוסד כזה - סטרן קולג' בניו יורק - אבל זה עלה הון וזו לא היתה אופציה. גם ההורים שלי אסרו עלי לנסוע לחו"ל לבד כל עוד אני רווקה. זו היתה הפעם הראשונה שהם אמרו לי לא".

אז אפשטיין הניחה בצד את חלום לימודי הרפואה והחלה לעבוד בבית החולים שערי צדק בירושלים, כשהיא מתגוררת במעונות בית החולים. תוך כדי העבודה, השלימה את התואר בסיעוד.

טיפלת בכל החולים? מבחינה הלכתית, מותר לאשה חרדית לטפל בגבר?
"כשזה קשר טיפולי - אין מניעה. זה עניין של עבודה ועזרה. הרבה חברות שאלו אותי, 'איך את נוגעת 
בגברים?'. עניתי שאני מטפלת בהם. זה כמו ששאלו אותי איך אני עובדת בשבת. אין מה לעשות - חייבים לטפל, גם בשבת. המון מטופלים, דווקא חרדים ודתיים, היו ניגשים אליי ואומרים, 'כל הכבוד לך'. גם הצוות שם מדהים. זה היה הבית השני שלי". אבל משהו בכל זאת היה חסר: "תוך כדי עבודה, מאוד התחברתי עם הרופאים. אפילו יותר מאשר עם האחיות. תמיד ניסיתי להסתובב אתם, לשאול ולהבין למה ככה ולמה ככה. חשבתי שבטח כל האחיות מרגישות כמוני - שהן מצטערות על כך שלעולם לא יהיו רופאות. אבל משיחות אתן הופתעתי לגלות שרובן המכריע אמרו 'מה פתאום? מה אני צריכה את האחריות וכאב הראש הזה?'. רוב האחיות מאוד שלמות עם עצמן".

זמן לא רב לאחר שנחתה במחלקה, קיבלה אפשטיין - אז רק בת 22 - הצעה לא שגרתית: "תוך כדי סיום התואר הציעו לי להיות סגנית אחראית מחלקה". אך למרות התקדמותה המהירה בהיררכיה הארגונית, חיידק הרפואה לא הרפה: "כל הזמן, עניין הרפואה הידהד בראש שלי. לא היה יום שלא חשבתי על זה. דיברתי על זה המון עם רופאים, במיוחד עם רופאה אחת, ד"ר שרון אבנת־תמיר, שאמרה לי, 'לכי על זה, למה לא?'. בכל פעם שראיתי סטודנטים לרפואה אמרתי 'אם הם יכולים, למה אני לא יכולה?'".

ד"ר אבנת־תמיר, אשר כיום עובדת בבית החולים וולפסון כמומחית לניתוחי אוזניים ואף־אוזן גרון וגם באוניברסיטת תל אביב, מתארת את הסיטואציה מנקודת מבטה:
"את רחל פגשתי לראשונה כשהיא היתה אחות בבית החולים שערי צדק, ואני הייתי מתמחה שנה שנייה. מה שהיה מדהים זה הידע שלה, שהיה רב יותר משל סטאז'רים שלנו. היא אף פעם לא הסתפקה במילוי אחר ההוראות שלי או של הרופאים האחרים, אלא תמיד הראתה יוזמה ורעיונות חדשים ויצירתיים".

לדברי אבנת־תמיר, "רחל היא אישה מדהימה ותמכתי בה עם הרבה שיחות עידוד. אמרתי לה כל הזמן, 'לא יכול להיות שאת לא תהיי רופאה. את חייבת להגשים את הייעוד שלך'. זה היה הייעוד שלה, עוד מבית יעקב. האישה הצעירה הזאת הגיעה לפסגה מחינוך שלא מאפשר לפרוץ גבולות - והכל בזכות עצמה. היא השלימה לבד בגרות חמש יחידות בכל מקצוע מדעי. זה יוצא דופן".

אפשטיין חזרה אל הרב שהתיר לה לפרוץ את המסגרת בפעם הקודמת. "הגעתי למסקנה שחייבים להכריע לכאן או לכאן. שאלתי את הרב אם יש בעיה מבחינה הלכתית. התשובה הפתיעה אותי. הוא אמר, 'אין כל בעיה הלכתית. את יכולה ללמוד רפואה, אבל בתנאי אחד - רק אחרי שאת מתחתנת'. כשיצאתי ממנו הלב שלי נפל. אמרתי לעצמי - זהו, אין מצב. אין בחור ישיבה שיסכים להתחתן עם בחורה שתגיד לו שהיא רוצה להיות רופאה. אני מאוד חרדית, ובחורים שהולכים בתלם לא רוצים בדרך כלל בחורות שונות, אלא בסגנון דומה". בדיעבד, היא אומרת היום, הרב צדק: "הוא חשב על כך שבנישואים יש לך את הגבולות שלך והמקום המוגן שלך, ויש לך מחויבות כלפי הבעל והבית. וזה דבר מאוד נכון. לקח לי הרבה זמן למצוא בעל מתאים. ומה שהכי מצחיק, זה שבעלי הוא תלמיד של הרב הזה - מה שגיליתי רק מאוחר יותר".

בעלה, יעקב אפשטיין, סיים תואר ראשון בניהול ושיווק טכנולוגי מהמרכז האקדמי לב וכן תואר במשפטים מהקריה האקדמית אונו. הוא עבד בישראל כעורך דין עד למעבר להונגריה, וכיום עוסק בשיווק ועובד על קו הונגריה־ישראל. הם הכירו בשידוך ("בהתחלה אמרתי לא, והוא אמר לא. לא רצינו להיפגש"), והוא עבר מסלול דומה לשלה: "גם הוא למד מתחת לאף של כולם - בבוקר למד בישיבה, בצהריים למד ניהול ושיווק טכנולוגי במכללה, אחר כך למד לתואר במשפטים, ובערב חזר לישיבה".