לפעמים שאלה פשוטה כמו "איך היה בעבודה?" יכולה להעיר שדים רדומים ולהתגלגל במהרה לשיחת מירמור על הבוס, השכר הנמוך או הכלבה באופן ספייס שלקחה לנו את השדכן ולא החזירה. ובעוד שרובנו נושכות את הלשון, לוקחות נשימה עמוקה וממשיכות הלאה – יש כאלה שמחליטות שאם גם ככה לא נצא מהחיים האלה בחיים, אז אין שום סיבה לדדות בשלולית של חוסר שביעות רצון ותסכול.
הכירו, למשל, את מירב לוזון מפתח תקווה – נשואה טרייה עם משכנתה טרייה עוד יותר וים של הוצאות, שהחליטה יום בהיר אחד שהיא מתפטרת מהעבודה בעוד שלא חיכה לה שום דבר בחוץ מלבד אבטלה. גם ליאת נצר, בעליה הגאים של דירה שכורה בתל אביב וערימה של דו"חות תנועה לא משולמים, נפרדה לשלום מהבוס מבלי שמצאה לעצמה אופציה חדשה באופק. ולא מדובר בצעד אמיץ שנבע מביטחון עצמי מופרז או מירושה שנחתה עליהן במפתיע, אלא בהבנה שככה הן לא יכולות לחיות. פזיזות ילדותית וחסרת מחשבה, או בחירה שכל אחד יכול וצריך להרשות לעצמו? כמו שאומרים בפרסומת הגיוס למוסד: זה לא מתאים לכולם, אבל אולי לך זה כן.
כשהבטן משמיעה קולות
"אני משתעממת מאוד בקלות", מספרת לוזון, 30. "עשיתי מיליון דברים בחיים. בימוי, עבודה סוציאלית, הפקה, וגם בעבודה האחרונה שלי בחברת תקשורת עברתי תפקידים רבים בזמן קצר. בתפקיד האחרון שלי שם הרגשתי שאני עובדת על ניוטרל ואיבדתי עניין די מהר. הייתי חוזרת הביתה מותשת וחסרת אנרגיות ולא היה לי כוח לכלום. היה לי ברור שמדובר בכלוב של זהב. מצד אחד אהבתי את מקום העבודה, מצד שני הרגשתי שאני נובלת מבחינה מקצועית. יום אחד, אחרי תקופה מרוכזת של מחשבות, התעוררתי בבוקר ושנייה לפני שבעלי יצא מהבית שאלתי אותו 'לעזוב או לא'?. הוא אמר 'כן' וזה מה שעשיתי".
"הטרידה מאוד. לצערי אין לנו גב כלכלי. בעלי עובד בעבודה מסודרת עם משכורת נחמדה, אבל לא כזאת שמאפשרת לי להישאר בבית. אני גם אדם די חרדתי שדורש יציבות, זו האירוניה הגדולה. למזלי בן הזוג שלי הוא אחד האנשים האופטימיים שיש, וזה מאוד מדבק. ממנו שאבתי את הכוח להחליט".
גם אחרי שהצעד נעשה לוזון הייתה שלמה עם ההחלטה. היא מודה שזה יכול להיראות כמו צעד ילדותי ופזיז, אבל מתעקשת שהיא לא יכלה לחפש כיוון חדש בחיים או מקום עבודה חדש כל עוד נשארה במקום העבודה הקודם. "הדבר הכי חשוב שלמדתי היה להקשיב לבטן. ברגע שהיא משמיעה קולות השינוי מתבקש והוא יכול להיות רק טוב".
70 מיילים מבחירה
שלוש שנים קודם לכן, ובקצה הלא כל כך שני של העיר, גם לליאת נצר, מרכזת פרויקטים בת 31, הציק בבטן. "היה לי תפקיד שנשמע נפלא על הנייר", היא מספרת, "אבל המציאות בשטח הייתה שונה. האנשים שעבדתי איתם לא היו מספיק מקצועיים והם גם לא היו מעוניינים ללמוד. מצאתי עצמי מסיימת ימי עבודה מאוחר בלילה ולמחרת פותחת את הבוקר עם 70 הודעות חדשות".
חוסר ההערכה והשכר הנמוך לא תרמו לתחושה הכללית, עד שביום שישי אחד, לאחר שאירוע בהפקתה נחל הצלחה גדולה, היא החליטה שדי. "המנכ"ל אפילו לא טרח להגיע והחלטתי שאני לא מוכנה יותר לסבול".
ממה הכי פחדת?
"מעניין, אבל מה שהכי עיכב אותי היה הפחד מהתגובה של הסביבה. לא שיתפתי אף אחד בהתלבטות, וכשחשבתי על האופציות שיש לי – להמשיך ככה, לנסות לשנות את החוקים בעבודה, או לגרום לפיטוריי – אף אחת מהן לא הייתה רלוונטית מלבד לעזוב".
איך הסביבה הגיבה בסוף?
"ההורים שלי דאגו ממה אתפרנס, אבל אחרי שקיבלתי את ההחלטה והייתי שלמה איתה הם לא השפיעו עליי. הפכתי לאדם מאושר. רכבתי על אופניים בפארק, קראתי ספרים וטסתי להודו לחצי שנה. כשחזרתי לקחתי עוד חצי שנה כדי להבין מה אני רוצה ולא לעשות את אותה טעות. היום אני עצמאית, ואם יש לי 70 מיילים על הבוקר, זה כי אני רוצה שהם יהיו שם".
לא מפחדים – מעיזים
לדברי אורלי פרל, מאמנת אישית בתות – תקשורת ותוצאות, חברה לאימון עסקי ואישי, לא מומלץ להיות פזיזים. אם לקום וללכת הוא הפיתרון הראשון שלך – המתיני רגע. "כדאי לבדוק אם את יודעת את כל מה שדרוש לך כדי לעשות את הצעד". השיקול הכספי, מן הסתם, משתק את כל מי שרוצה להתפטר. כשאת לא בטוחה אם יהיה לך כסף עלייך לחשוב: עד כמה הסיטואציה השלילית בעבודה היא בלתי אפשרית עבורך? עד כמה את מוכנה להתאמץ לחפש משהו אחר? אם התשובה היא כן מובהק, אז את תמצאי את הדרך, גם אם היא כרוכה בביטול המנוי החודשי לחדר כושר או בלחזור – לא עלינו – לבית ההורים.
הבעיה מתחילה כשהחלום לא עומד בקנה אחד עם המציאות. "בעידן שלנו מקום העבודה הוא פעמים רבות סוג של בית", ממשיכה פרל. "אם אדם הגיע למסקנה שהוא לא מאושר בבית הזה, יש דרך לשפר את המצב גם בלי לשבור את הכלים". פרל ממליצה להכין רשימת פתרונות לסיטואציה השלילית על ידי יצירת בהירות על המצב הקיים. חשבי מה לא עובד לך במקום הנוכחי: האנשים, הגדרות התפקיד, המשכורת?", פתרונות אפשריים הם לקיים שיחה עם הבוס ולבקש להחליף תפקיד, לדבר איתו על העלאה או שיפור תנאים, לנסות לפתור סכסוכים, לחפש עבודה במקביל, לשנות שעות ואולי אפילו למצוא תחביב מעבר לשעות העבודה.
"אחרי מציאת הפתרונות מגיע השלב החשוב ביותר שמשנה את התמונה – בחירת פיתרון אחד ויישומו", אומרת פרל. "יכול להיות שבניסיון הראשון ליישום הפיתרון זה לא יצליח. אולי הבוס יסרב להעלאה או להעברת תפקיד וכן הלאה. אל תרוצי לבכות על מר גורלך כי זה בדיוק מה שמחזיר אותך למקום של קורבן אומלל וחסר אונים. המשיכי לבדוק את יתר הפתרונות שנתת לעצמך. הסוד, הממש לא כמוס, טמון בגישה שתבחרי. אל תפחדי להעז ולעשות – מקסימום זה יצליח".