ברוב הימים אני לא תופסת מעצמי אשת עסקים. ברוב הימים תפיסת העצמי שלי לא ממש מושפעת ממה שאני עושה בעבודה, מהמעמד שלי ובטח לא מהשילוב של העבודה שלי עם היותי אישה. ככה זה ברוב הימים, שבהם אני קמה בבוקר ומשתדלת להתמקד בלעשות את העבודה כמו שצריך, בחיים הפרטיים וכמובן במשרד. אז ככה זה ברוב הימים, אבל לא היום. דווקא היום, הגיעו לשולחן שלי נתונים שהצליחו לגרום לי לחשוב אחרת. נתונים שזרקו אותי בבעיטה מהבועה.
32 אלף מנויים יש כרגע באתר הדרושים שאותו אני מנהלת, כולם אנשים ששואפים ליותר, רוצים להצליח ולקחת אחריות על החיים שלהם ועל בחירת העבודה הבאה שלהם. מתוכם יש כ-18 אלף גברים ו-14 אלף נשים. ונניח שהפער בין הגברים לנשים לא מלמד על כלום. אולי נשים פחות מוכנות להוציא כסף על הקריירה שלהן. אולי 44 שקל לחודש למנוי לאתר נשמע להן יקר מדי בשביל לדאוג שהעבודה שלהן תהיה באמת טובה. אולי, אבל לא בטוח, אז נניח את הפער הזה רק לרגע בצד.
כשירדתי קצת למטה בשורות הסקר, גיליתי איזה משרות אותן 14 אלף נשים מחפשות. 4,749 מהן מחפשות תפקידי אדמיניסטרציה. 2,857 מהן רוצות להיות מזכירות ו2,625 מעוניינות לנהל משרד. כעשרת אלפים נשים מתוך 14 אלף בחרו במקצועות אדמיניסטרציה שונים. יותר מ-72 אחוז מהנשים לא שואפות ליותר מלמצוא משרה כמזכירה, מנהלת משרד או מנהלת אדמיניסטרטיבית, שהן, בואו נודה, מילים יפות לאותה משרה בדיוק. למה?! איך זה קורה שכל כך הרבה נשים רואות את עצמן במקצוע אחד, זוטר יחסית, האם אנחנו אכן לא מאמינות שאנחנו יותר מיד ימינו של מנהל?
אנחנו אפילו לא מנסות
לאחר שירדתי עוד כמה שורות בסקר, הופתעתי אף יותר, מהפער בין הנשים לגברים.ואלה החיפושים המבוקשים ביותר על ידי גברים: 2,625 מעוניינים להיות מנהלי מכירות, 1,327 מחפשים ניהול בכיר ואילו 1,297 גברים רוצים להיות מנכ"לים. המשמעות הראשונה היא שבגזרת הגברים יש הרבה יותר גיוון. שלושת החיפושים הראשונים מהווים רק29 אחוז מחיפושי הגברים באתר. ובהייה ממושכת בשלושת החיפושים הראשונים של הגברים, לא עזרה לטשטש את עקבות הפער העצום בדימוי העצמי של שני המינים. שלושת המקצועות הכי נחשקות של גברים הן בתפקידי ניהול - מנהל מכירות, מנהלים בכירים או מנכ"לים.
אם נוריד מהחיפוש הזה אחוז של אגו טריפ, של גברים שחושבים שהם יכולים לנהל הכל, ונוסיף קצת קורטוב של אובר צניעות מצד האישה – עדיין מדובר במספרים שמפתיעים לרעה. לא משנה מה נגיד על המעסיקים, על החברות, על האפליה, האם עצם הבעיה טמונה עמוק בדימוי העצמי שלנו?
שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי מאחורי כל האימהות שבחרו להיות אימהות במשרה מלאה או לעבוד במשרה חלקית. אבל גם אלו שבוחרות לצאת לעבודה אפילו במשרה חלקית יכולות לגוון. איך יכול להיות שנתוני האוניברסיטאות מציינים כזה שוויון, אבל כשאנחנו מחפשות עבודה, נתקלים בפערים כל כך משמעותיים? ברור לי שלא קל למצוא תפקידים בכירים, שיכולים להתנהל במשרות חלקיות. למרות שבמחשבה שנייה, אצלי יש מספר עובדות בכירות שמנהלות משרה מלאה ועמוסה עם יציאה יומיים בשבוע לקחת את הילדים מהגן, ולמען האמת, היום גם הגברים הבכירים בחברה שלנו יוצאים בשעות מוקדמות לילדים פעם בשבוע, ונמצאים בבית כשהילד חולה. ובכל זאת, הפערים העצומים בחיפוש, מעידים על כך שאנחנו אפילו לא מנסות.
להפנים ולהעריך את צורת המחשבה הנשית
גם אני כמנכ"לית, תופסת את עצמי לא פעם מנהלת שיחות עם הדימוי העצמי שלי. כן, ברגע של וידוי, אני יכולה לזהות שיש בתוכי תחושת פחיתות שמגיחה ברגעים מסוימים. אפילו היום, כשאני נחשבת כבר מנכ"לית מצליחה לא מעט שנים. התחושה הזאת, מקורה כנראה בשנים של דיכוי ומסר חברתי עמוק וקולקטיבי שנשים טובות פחות. אבל לפחות עבורי, המודעות לתחושה הזו וחוסר האמיתיות שלה, גורמים לי לנהל אותה ביד קשה.
כל פעם שאני מחליטה החלטה, אני שואלת את עצמי אם זאת החלטה נקייה מהדימוי הנשי שלי. היום, כפי שכבר העדתי בהתחלה, אני כמעט לא מתעסקת ביום יום עם היותי אישה, ופחות ופחות צצות בי שאלות כמו: "אם הייתי גבר מה הייתי עושה עכשיו? או כמה כסף הייתי מבקשת? האם הייתי מסכימה לזה?".
היום אני מעריכה את צורת המחשבה הנשית שלי, מכירה את היתרונות שלה. אחרי שנים שאני גם אישה וגם מנכ"לית, למדתי שעוצמת היצירה הנשית גדולה ומדהימה, קריאטיבית ורכה, רותמת ומאפשרת לכל כך הרבה טוב לצמוח מסביבה. והיא ברכה גדולה לעסקים. אנחנו, כנשים, חייבות להפנים את הידיעה הזאת. העבודה הזאת צריכה לקרות בינינו לבין עצמנו – אנחנו צריכות להפנים את העובדה שהדימוי העצמי שלנו לא השתנה בהרבה ושהוא צריך להיות מנוהל היטב, ולהפנים, לצידו, את העוצמה הנשית שבתוכנו. פערים בין דימוי עצמי למציאות, הם שכיחים אך לא בלתי אפשריים לניהול וריפוי. ביום האישה הזה, אני מזמינה את כולנו לעקוב אחרי ההחלטות שלנו, ולגלות מאיפה אנחנו באמת לוקחות אותן.
כי משם הכל מתחיל. אם לא נאמין שאנחנו שוות, איך אנו מצפות ממישהו להאמין במקומנו? אם לא נאמין שאנחנו היצירה עצמה, איך אנחנו מצפות מהם לדעת?
הכותבת היא מנכ"ל אתר all jobs