בדצמבר אשתקד, שבועות ספורים לאחר חתונתה, התעוררה סאימה הרץ ממנצ'סטר בבוקר שישי אחד עם תסמיני שפעת וכאב ראש חזק. היא הלכה לרופא המשפחה שלה שאבחן הדבקה בוירוס, והמליץ לה לבלות את סוף השבוע עם אקמול במיטה. ואכן, את סוף השבוע בילתה סאימה במנוחה, כשבעלה הטרי מייק מטפל בה, וביום שני כבר חזרה לעבודתה כמנהלת מעון. מייק עדיין ישן כשעזבה, והיא שלחה לו הודעה בה כתבה שהיא אוהבת אותו. זו הייתה ההודעה האחרונה שהוא קיבל ממנה.
בצהרי אותו יום אחת מהקולגות של סאימה התקשרה למייק ואמרה לו שאשתו סובלת מסחרחורות ומתנהגת בצורה מוזרה. "דהרתי למעון וכשראיתי שם את סאימה, המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא עברה שבץ", סיפר מייק לדיילי מייל. "היא בקושי הצליחה ללכת ישר והייתי צריך לעזור לה להיכנס לאוטו. בדרך לבית החולים ניסיתי לדבר איתה אבל שום דבר שהיא אמרה לא היה הגיוני. כשיצאנו מהאוטו ונכנסנו למיון היא התמוטטה בידיי, וכשרופאים הקיפו אותנו היא התחילה לפרכס – זה היה הדבר הנורא ביותר שראיתי מעודי".
המכונה כבתה, והיא נעלמה
זו לא הייתה הטרגדיה הראשונה בחייו של מייק. כשהיה בן 12 הוא ומשפחתו היו מעורבים בתאונת דרכים, ואמו ואחיו הקטן נהרגו. הוא ואביו נפצעו אבל שרדו. "אחרי התאונה לא הכנסתי אף אחד לחיי, הפכתי לבן אדם קר. אבל סאימה, עם החוכמה ועם החום הבלתי ייאמן שלה, לימדה אותי שאני יכול להיפתח ולאהוב שוב. ברגע שפגשתי את האישה היפה והמצחיקה הזו, ידעתי שהיא יכולה לרפא אותי, וכבר בתחילת הדייט הראשון שלנו ידעתי שאני רוצה לבלות איתה את שארית חיי", אומר מייק. "אין לי בכלל מילים לתאר את האסון שקרה. זו בדיחה איומה, נוראית, בלתי נתפסת".
בבית החולים אושפזה סאימה בטיפול נמרץ ובדיקות גילו כי היא סובלת מנפיחות במוח. "אני זוכר שרופא אחד אמר לי שהוא חושב שיש לה אנצפליטיס, אבל שאני לא צריך לדאוג כי היא צעירה ובכושר, אז סביר שתגיע להחלמה מלאה. נאחזתי במילים שלו. ישבתי לידה והתחננתי שתמשיך לחיות, ואמרתי לה כמה שאני אוהב אותה".
אנצפליטיס היא דלקת של רקמת המוח, מחלה הפוגעת בכ-90 אלף איש ברחבי העולם מדי שנה, ונגרמת כתוצאה מזיהום ויראלי או מחלה אוטו-אימונית. התסמינים הראשונים שלה כוללים כאב ראש, בלבול ועייפות, ובשלבים מתקדמים יותר גם פרכוסים, הזיות ואבדן זכרון.
לפני שכיבו את המכונה התקשרתי לאבא שלי. גם אמא שלי הייתה במצב של סאימה, מחוברת למכונת הנשמה אחרי התאונה. שאלתי את אבא אם הוא היה בחדר כשכיבו את המכונה, והוא אמר לי שהוא לא היה מסוגל להיות שם, ושהוא מתחרט על כך עד היום. אחרי השיחה הזאת חזרתי לחדר, נישקתי את אשתי בעדינות על ראשה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אגרום לה להתגאות בי. ואז המכונה כבתה, והיא נעלמה".
רק שבוע עבר בין הבוקר בו סאימה לא חשה טוב ועד מותה. "לא היה לי זמן לעכל את כל מה שקרה", אומר מייק. "הכאב שלי היה כל-כך עצום, לא הייתי אפילו מסוגל לבכות". סאימה נקברה כמה שעות לאחר מכן, לבושה בשמלת החתונה שלה, כשמאות מלווים אותה בדרכה האחרונה. "סאימה תמיד אמרה שהיא הייתה רוצה ללבוש את השמלה שלה שוב יום אחד, אז זה מה שהיא קיבלה. וביקשתי מכל מי שליווה אותנו בחתונה ללוות אותה גם לקבר".
בחודשים הראשונים לאחר מותה של סאימה היה מייק קבור עמוק בתוך האבל שלו, אבל במהלך טיול 'התאווררות' באוסטרליה עם בני משפחתה של סאימה הוא החליט שעליו להפסיק לשרוד ולהתחיל שוב לחיות – ולתת משמעות לחייו באמצעות העלאת מודעות למחלה. בחודש אפריל הוא ייצא בלוויית חברים ובני משפחתה של סאימה לרכיבת אופניים ממנצ'סטר ללונדון, אותה הוא מתכוון להפוך למסורת, במטרה לגייס כספים לקרן הבריטית לאנצפליטיס. "המשימה שלי היא שאנשים יידעו שאנצפליטיס היא מחלה מסוכנת, ושהם חייבים להגיע לבית החולים אם משהו אינו כשורה", אומר מייק.
"עברתי דברים שהיו כבר גומרים את רוב האנשים. אבל הבנתי שאני חייב לעשות משהו חיובי, לא רק כדי לכבד את זכרה של אשתי, ושל אמי ואחי, אלא גם כדי לעזור לאנשים אחרים. ככל שהזמן עובר, אני שואל את עצמי איך ייתכן שאני עדיין כאן. והסיבה לכך חייבת להיות: כדי שאוכל להביא קצת טוב לעולם. עזרה לאנשים אחרים היא הדרך הטובה ביותר לזכור את אלה שכל-כך אהבתי, ושאליהם אני כל-כך מתגעגע".