המשאיות של אברמוביץ׳

שוב איני מסתכלת בראי לבחון את השינויים.

אחת היא לי... במקום השיניים הישנות, הקטנות,

התמלא פי ביתדות שנהביים של עוצמה.

[אלונה קמחי, לילי לה טיגרס]

בחדר ההמתנה רחב הידיים של הקליניקה בבית החולים, בין שלושה מסכי ענק ששידרו את הפרק האחרון של תוכנית הריאליטי "הישרדות", המתנתי אני, לצד כעשרים משאיות נוספות, להיכנס למשרדו של המנתח. צוות בית החולים מכנה אותנו — את המטופלות של הדוקטור — "המשאיות של אברמוביץ'", כי קשה מאוד לדחוף את המיטה לחדר הניתוח כשאנחנו שוכבות עליה וצריך לפחות שני אחים כדי לגלגל אותה קדימה. דוקטור אברמוביץ' הוא רופא עסוק מאוד. הוא עושה לילות כימים בחדר הניתוח, ובעזרת מלקחיים ומצלמה מיקרוסקופית מצר בטבעת סיליקון מתכווננת את קיבותיהם של עשרה שמנים ביום לפחות. יהיה נכון יותר לומר, תשע שמנות ושמן. בימי שני אחר הצהריים הוא פוגש אותנו, לקוחותיו הנאמנות, במשרדו, ואנחנו מבקשות ממנו לסגור את הטבעת או לפתוח. לפתוח ולסגור. "שיעבור קצת יותר אוכל בבקשה, דוקטור, אני מתה פה"; או "הכול עובר אצלי, אני ממש טוחן אשפה, תסגור לי עוד קצת?"

אחת הבנות שכבר לא נראית כמו משאית, ישבה על כורסה שחורה ובכתה חרישית. גופהּ הרזה רעד בעוצמה, ובתנועות ארוכות היא משכה את שרוולי הסוודר שלה עד לקצות אצבעותיה. "נתקע לי משהו בטבעת, אני נחנקת, אפילו מים לא עובר, הכול עולה לי למעלה. תנו לי להיכנס קודם, אני מתחננת."

"מותק, כו־לם פה חסומות וכו־לם פה מקיאות," ענתה לה בלעיסת מסטיק אחת מהבנות שבחדר ההמתנה, ולא הרימה את עיניה ממסך הטלפון שלה.

"את, יש לך מסטיק," קראה לעברה, "אני אפילו את הרוק שלי לא מצליחה לבלוע."

אני זוכרת את לועסת המסטיק. כבר יצא לנו להמתין יחד בימי שני, תחת מסכי הטלוויזיה הענקיים. היא אמרה לי אז שקוראים לה גלית, ושבעבר, כל מה שהיא רצתה בחיים זה להיות רזה, אבל היום כל מה שהיא רוצה זה לאכול סלט. "מה אני כבר מבקשת?" היא זעקה מולי ונופפה בידיה, "סלט! לפעמים אני דוחפת מלפפון ועגבנייה לבלנדר, מרסקת את הכול ושותה עם קשית. זה די דוחה, אבל יש לזה ריח של סלט."

"שלושים ושבע קילו ירדתי, ורק בגלל שהוא סגר לי הטבעת ככה שיצאה לי הנשמה מהאוזניים. מקיאה כמעט כל מה שאני אוכלת ועדיין לא רזה. הלוואי והייתי נראית כמוך, ככה עלה נידף"

הרזה התחילה לבכות בקול רם, השעינה את ראשה על מסעד הכורסה וייבבה במשיכות כתפיים גדולות.

"וואלה יופי," סיננה גלית והכניסה מסטיק חדש לפיה, "מה לא עושים היום בשביל לגנוב תור."

"די, די מאמי," ניגשה אליה אישה דתייה כבת ארבעים, פאה נוכרית בצבע דבש לראשה. "לאט־לאט ובעזרת השם הכול יסתדר. הטבעת שלך בטח סגורה יותר מדי, החיפזון מהשטן. הנה, תראי אותי, שנתיים אחרי הניתוח ואוכלת מצוין."

"נו, ורזית?" התערבה גלית.

"קצת."

"שנתיים שלמות ורזית רק קצת?"

"יש לי סבלנות, אני מרגישה טוב מאוד, אוכלת לאט־לאט, בעדינות, והכול עובר, ברוך השם."

"פפפ, אז מה עשית בזה?" זרקה גלית לעברה והמשיכה להתעסק בטלפון הנייד שלה.

הרזה ניגבה את פניה בממחטת נייר שהגישה לה הדתייה ושאלה, "והאוכל לא עולה לך למעלה?"

"אם אני אוכלת נכון, אז לא. כשאני אוכלת עם הילדים אז לפעמים אני חוטפת מה שאסור ואז זה נתקע. אלוהים ישמור איך זה כואב, חייבים לרוץ לשירותים, להתרוקן."

"וואי וואי איך זה כואב," חזרה הרזה להתייפח, "עשיתי את הניתוח לפני שלוש שנים ועדיין לא התרגלתי. לפעמים בא לי להגיד לאברמוביץ' שיפתח את הטבעת לגמרי, שישחרר לי, אבל אני מתה מפחד להשמין."

"שאף אחת לא תבלבל לי פה את המוח," התפרצה גלית, "כו־לם פה מקיאות, מי שאומרת שלא היא שקרנית. שלושים ושבע קילו ירדתי, ורק בגלל שהוא סגר לי הטבעת ככה שיצאה לי הנשמה מהאוזניים. מקיאה כמעט כל מה שאני אוכלת ועדיין עוד לא רזה. הלוואי והייתי נראית כמוך, ככה עלה נידף," זרקה לעבר הרזה, "אז את לא בולעת את הרוק, ביג דיל. תכלס, בינינו, לא שווה את זה?"

הרזה והדתייה קפאו במקומן ואיתן קפאו הדמעות, הנזלת והיבבות. על מסכי הטלוויזיה הופיעה בחורה חטובה ושזופה, בנדנה אדומה לראשה. היא הישירה מבט אל המצלמה ואמרה משהו בליווי תנועות ידיים מוגזמות. בתחתית המסך אפשר היה לקרוא את הכתובית, "באמא שלי, בחיים לא הייתי מאמינה שאני מסוגלת להכניס דבר כזה לפה." אחר כך נראתה אותה הבחורה כלואה בתוך אקווריום זכוכית ענק מלא במקקים וחרקים, מקפצת במקומה בזעזוע.

"מעניין אם ג'וקים עוברים בטבעת," הרהרתי פתאום בקול רם וקירבתי את כוס הקפה שלי לפי כדי שאפסיק לדבר.

 "איזה קרועה," גיחכה לעברי גלית. "אני בטח הייתי מבקשת מההפקה לטחון לי את הג'וקים בבלנדר ולהביא לי עם קשית."

חייכתי אליה, לא הצלחתי להתאפק והוספתי, "אידיוטים כולם בהפקות הריאליטי האלה, פה היה צריך לתלות מצלמות, לא שם."

"וואלה," התלהבה גלית, "וכל פעם שמישהי רצה לשירותים להקיא — מדיחים אותה."

הדתייה התעשתה ראשונה: "למה ככה, בנות? אתן לא רואות שהיא סובלת?"

השפלתי את מבטי וקירבתי שוב את כוס הקרטון לשפתיי. עדיף שאשתוק עכשיו. יש עוד שבע בנות לפניי בתור ולא כדאי שאסתכסך. גלית פלטה נחרת זלזול וחזרה להתעסק בטלפון שלה.

"תגידי," אמרה גלית, קמה ממקומה והתיישבה על הספה לצדי. "נפגשנו כבר, לא?"

"כן," עניתי לה, "נדמה לי שלפני כמה חודשים."

"ובאת לסגור?"

"כן."

"היינו ביחד בחדר המתנה כששמענו את האחות המלעונה קוראת לנו 'משאיות', נכון?"

גלית רצתה לומר עוד משהו, אבל כל מה שיצא מפיה היה "טססס" ארוך שהלך ונדם בהדרגה, ומבטה נותר תלוי באוויר. הסתכלתי בכוס הקפה שלי שבינתיים התקררה. נשארה לי לגימה אחרונה. קירבתי אותה לשפתיי, מכסה הפלסטיק רשרש תחת מגע שיניי ובהרמת יד אחת מהירה בלעתי את הטיפות האחרונות. למרות קולות ההתייפחות שעלו מקהל הממתינות וזמזום מסכי הטלוויזיה, יכולתי לשמוע את בועת האוויר שנלכדה בגרוני בין טיפות הקפה. בלעתי את הרוק והרגשתי אותה מחליקה במורד גרוני, מהוושט דרך הטבעת אל תוך הקיבה. היה נדמה לי שגם גלית שמעה אותה, שכן פתאום אספה את ידי בידה.

"תחכי איתי עד שאכנס?" שאלה אותי.

השלכתי את הכוס הריקה לפח, ידי השנייה עדיין בכף ידה. "אין בעיה. אני לא ממהרת."

"תודה," אמרה גלית בלחש.

"וחוץ מזה, לאן יש לי ללכת?" אמרתי, "בשעה כזאת המוסכים כבר סגורים."

2

"את שומעת מה אני אומר לך? את צריכה להפסיק לאכול. בכלל! ביום הראשון יהיה לך קצת קשה, גם ביום השני, אבל אחר כך תתרגלי. שלושה חודשים בלי לאכול. תשתי מים"

במשרדו אמר לי אברמוביץ', "ברור לך שאת עבריינית של אוכל, נכון?" ובעיניים טרוטות של מי שבילה את כל הלילה בחדר הניתוח, הוסיף: "כדאי שתפסיקי לאכול."הוא החזיק בידו מזרק מלא במים פיזיולוגיים, החדיר את המחט למתקן הפלסטיק שהצמיד לעור שבין שדיי בעת הניתוח, ולחץ. "הנה, סגרנו עוד קצת. עכשיו אוכל מוצק כמעט לא יוכל לעבור."

לא יכולתי לשאת עוד את עיניו האדומות מתשישות ואת המשרד הסטרילי הזה. ברור לגמרי שהוא רק אורח כאן. מגיע בבוקר, מדליק את מנורות הניאון המזמזמות ומניח את המחשב הנייד שלו על השולחן. כמה רופאים חולקים את המשרד הריק הזה? שום שלט לא מתנוסס על הדלת. אין על הקירות אף תעודה, תמונה, ציור של ילד או מכתבי הוקרה שמודים לצוות המדהים. כלום. רק מנתח אקראי שקוראים לו אברמוביץ' ונראה כמו רובוט עם אינטליגנציה מלאכותית מאוד.

"את שומעת מה אני אומר לך? את צריכה להפסיק לאכול. בכלל! ביום הראשון יהיה לך קצת קשה, גם ביום השני, אבל אחר כך תתרגלי. שלושה חודשים בלי לאכול. תשתי מים. רק ככה תוכלי לרזות, שום דבר אחר לא יכול לעזור לך," אמר וראשו נשמט בכבדות על חזהו בתנועה אלכסונית. משקפיו החליקו מעט על אפו, וגופו הרפוי שקע עוד בכיסא המשרדי. התנוחה הזאת שיוותה לו מראה סטיבן הוקינגי.

"ומה אני עושה עם האוכל שיוצא לי מהאף באמצע הלילה?"

"אם תפסיקי לאכול לא יצא לך אוכל מהאף."

"ועד שאפסיק?"

"לפני שאת הולכת לישון תשכבי חצי שעה על הבטן. מה שנשאר לך שם בוושט מעל הטבעת יעלה. תלכי, תקיאי את זה ויהיה לך לילה שקט," חתם.

הפגישה תמה, עכשיו אני צריכה ללכת. החזרתי את כרטיס קופת החולים למקומו בארנק, קמתי מהכיסא ופניתי לדלת.

"לכי, תשתי שתי כוסות מים ותחכי בחדר המתנה, תראי שהמים עוברים לך. אם לא, תחזרי ונפתח קצת."

לקחתי שתי כוסות פלסטיק, התיישבתי ליד התמי ארבע והתחלתי ללגום, מתרכזת בכל לגימה. אני אוהבת את הדקות האלה אחרי שאברמוביץ' סוגר לי את הטבעת, כשהכול שם חסום ותקוע ואפילו למים קשה לחלחל דרך הוושט לקיבה. אלה הרגעים היחידים שבהם אני לא חושבת על אוכל, הרגעים היחידים שהכול נראה לי אפשרי. אשליה באורך שתי כוסות פלסטיק, כי כשאני גומרת לשתות אני כבר מתכננת מה לאכול.

אני מתחילה להרגיש את המחנק עולה ומטפס בגרון. חסר לי רק שהטיפות לא יעברו ואצטרך להיכנס אליו שוב. אני כבר לא יודעת מי מסוּבב יותר: אנחנו, המכורות, או הוא, הדילר הראשי של הקילוגרמים. עוד קצת סבלנות, מותק, עודדתי את עצמי, עוד חצי כוס פלסטיק ואת יורדת לקנות לך קפה קר בקפטריה.

3

מה שיפה ביום שבו אברמוביץ' מהדק לי את הטבעת הוא שאני יכולה להעמיד פנים שאני אישה נורמלית שנכנסת בטבעיות לקפטריה ומזמינה משהו לשתות. כמו כולם. מי שיתבונן בי יראה אישה שלא מסיימת לשתות את כוס הקפה, שנוגסת בעדינות בחצי עוגייה בשעה שכולם סביבה זוללים סנדוויצ'ים. זה נוסך בי שלווה. הנה, גם הבריסטה האמין שאני נורמלית, אחרת לא היה מציע לי סוכר לקפה. הרי אני לא משאית סתם, אני מערבלת בטון ארוכה ונוצצת. או רובוטריקית עם זרועות רחבות ורגליים מוצקות שיכולה לשנות צורה ולכסח את כל הרעים. אני משאית כל יכולה: עוזרת לזקנים, מצילה חולים, מנחמת אבלים. אין דבר שאני לא יכולה לעשות, חוץ מלהפסיק לאכול.

אם אהפוך באמת למכונה, כל כפלי השומן האלה ייהפכו לצירים וברגים בורקים והמנוע שלי יתניע בוואן־וואן־וואן של מכונית מרוץ, אזנק מכאן בקלילות ואיעלם. אברח לאוטוסטרדות הרחבות והארוכות של אמריקה במהירות של מטוס סילון. כשאתרוקן, אעצור לתדלק על אם הדרך ואנוח לצד נהגי משאיות אדומי צוואר ומקועקעי זרועות. יחד נשתה בירה קרה, נעשן מרלבורו, נאזין למוזיקת קאונטרי שמחה ונקבע להיפגש שוב בעצירה הבאה. ויום אחד, מי יודע, ייתכן שאפגוש סמי טריילר חתיך שגם רוצה לדהור בכבישים המהירים וביחד ניסע לנו לאורכה ולרוחבה של היבשת. ואולי באמצע הדרך נאמץ לנו טנדרון קטן וחמוד שמישהו זנח במגרש גרוטאות. נרחץ אותו במים וסבון, ננגב לו את השמשות, נשקם לו את המנוע ונצרף אותו אלינו לנסיעה. עוד לגימה אחת ואכניס את עצמי להילוך גבוה, ובחריקה רועשת של צמיגים עבים וגבוהים אשאיר את כל המשאיות שנשארו לחכות למעלה ואסע מכאן. שימשיכו להתכתש בלעדיי, אני עם חדר ההמתנה הזה גמרתי.

הספר "אחרי הספירה" מאת דורית שילה יצא בהוצאת פרדס