רגעי האימה, הצלקות בגוף ובנפש והשיקום המורכב - הילה לוסטיג שנפצעה קשה בפיגוע ירי בעת שירותה הצבאי, מספרת הכול לרגל יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה שחל היום
רוני שגב | mako | פורסם 16:07 08.12.14
"הייתי בת 20, והאינתיפאדה השנייה הייתה בשיאה. ביום ראשון בבוקר, אחרי סוף שבוע בבית, הגעתי לישיבה בפיקוד דרום. כשיצאנו להפסקת צהריים, החלטתי ללכת לקונדיטוריה שהייתה מול הבסיס שבו התקיימה הישיבה. קנינו בורקסים וישבנו לאכול אותם בחוץ. זה היה ממש לפני פורים, ואני זוכרת שדיברנו על מסיבה שהתכוונו ללכת אליה". לאותה מסיבה הילה כבר לא הגיעה. מחבל חמוש פתח באש לעבר קבוצת החיילים, הרג שתי חיילות ופצע ארבעה נוספים.
"מחבל אחד היה עם M16 וחגורת נפץ, והתחיל לרוץ לכיוון בית ספר קרוב. המחבל השני, שפגע בנו, עמד ממש על המדרכה מולנו, משהו כמו שלושה מטר, ופשוט ירה על אוטומט בקלצ'ניקוב. לא חנו שם מכוניות, לא הייתה שום חציצה בינינו. אני ישבתי הכי קרוב למדרכה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה, מנוטרלת לגמרי ולא רואה דבר. שמעתי את אחת החיילות שלי, אורלי, צורחת שיורים עלינו, אבל אני זוכרת שהייתי בשקט. הבנתי בדיוק מה קורה, הייתי בהכרה, אבל משום מה לא צעקתי, לא השמעתי קול".
הילה נפגעה מהירי בכל חלקי גופה. "נפצעתי בשתי ידיים, שתי הרגליים, היו גם פגיעות פנימיות בבטן, באגן, כלי דם שנקרעו. עברתי שמונה ניתוחי טראומה רצופים בסורוקה, והחליפו לי את כל הדם בגוף - בבדיקת דם שעשו לי כמה חודשים אחרי הפציעה סוג הדם שלי התחלף ל-O למרות שאני A. זה מה שהפך את השיקום למורכב, כי כמעט לא היה איבר בגוף שלא נפגע, לא הייתה מערכת שלא ניזוקה והטיפול היה צריך להביא בחשבון המון בעיות במקביל".
"שמעתי את אחת החיילות שלי, אורלי, צורחת שיורים עלינו, אבל אני זוכרת שהייתי בשקט"|צילום: צילום ביתיבאותו זמן, הגיעו נציגי קצין העיר לבית הוריה של הילה בחיפה. "כשבאו להודיע להורים שלי, אחותי, שהייתה אז בכיתה א', פתחה להם את הדלת. אמא שלי אומרת שהייתה לה הרגשה רעה עוד לפני שהגיעו להודיע להם, וגם כשבישרו להם שאני פצועה קשה היא לא האמינה שזו האמת, והייתה בטוחה שנהרגתי ולא מספרים לה עדיין. מאותו רגע, ההורים שלי עברו לגור לידי בבית החולים. הייתי שבועיים בטיפול נמרץ, מחוסרת הכרה. היה שלב שהריאות לא חימצנו, כבר אמרו לחברים שלי לבוא להיפרד. אחרי שבועיים עברתי למחלקה כירורגית, והייתי שם חודשיים. אני זוכרת שבפעם הראשונה שראיתי את עצמי אחרי הפציעה, פשוט לא הבנתי שזו אני. כל הגוף שלי היה פתוח מחורי כניסה ויציאה, חתכים מהניתוחים שעברתי, רסיסים. כאילו ראיתי את הגוף שלי, והוא לא היה שלי, אלא משהו מרוטש וקרוע לגזרים. חוויה מזעזעת".
"אתה לא מרגיש כמו בן אדם"
אחרי חודשיים וחצי בסורוקה, הוחלט להעביר את הילה לשיקום בבית לוינשטיין. היא הייתה שם שלושה חודשים, ועשתה קפיצת דרך עצומה - אבל התהליך היה מורכב, פיזית ונפשית. "אין צלם אנוש, אתה לא מרגיש כמו בן אדם במצבים האלה. בהתחלה הייתי תלויה באחרים לחלוטין, לא היה לי אפילו שבריר של עצמאות. ההורים שלי קילחו אותי, ואפילו בכיסא גלגלים לא יכולתי להתנייד לבד, כי הידיים שלי היו פגועות. עברתי שם תהליך מאוד ארוך וכואב, שנמשך שלושה חודשים. לקראת סוף התקופה כבר יצאתי לסופי שבוע בבית - שלוש קומות בלי מעלית, אז כמובן שנדרש מאמץ אדיר מכולם - אבל זה היה חלק חשוב בשיקום. מבית לוינשטיין כבר יצאתי בהליכה - אמנם עם קב, אבל על הרגליים"/
"ההורים שלי קילחו אותי, ואפילו בכיסא גלגלים לא יכולתי להתנייד לבד, כי הידיים שלי היו פגועות"|צילום: צילום ביתיאחרי שלושה חודשים נוספים שהעבירה במרכז שיקומי בחיפה, חזרה הילה הביתה, ובמשך שנה הגיעה מדי יום לרמב"ם, לשיקום במסגרת אשפוז יום. "השיקום היומיומי עזר לי להחזיר תפקוד לאיברים הפגועים, אבל לא פחות חשוב: נתן לי מסגרת, ואפשר לי להכיר הרבה אנשים במצב שלי. יש משהו מאוד נוח בשהייה במחיצת פצועים אחרים, שמבינים אחד את השני בלי מילים. תוך כדי השיקום התחלתי להתעניין לגבי לימודים, והחלטתי להירשם לחוג לעבודה סוציאלית. היה חסר לי להכיר אנשים אחרים, לאתגר את עצמי, איך אני עומדת במטלות, איך אני מציגה את עצמי, ללמוד על היכולות שלי במצב החדש. זה שלב עצום בשיקום, התמודדות עם החיים האמיתיים. הציעו לי לפרוס את הלימודים, וכל מיני הקלות - אבל עשיתי את המסלול הרגיל, כמו כל סטודנטית אחרת. סיימתי את הלימודים בציונים גבוהים, שאפשרו לי להמשיך ישר לתואר שני בטיפול משפחתי. לקראת סוף התואר הראשון הייתה לי ועדה של משרד הביטחון, ורופא תעסוקתי ניסה לבדוק כמה אני יכולה לעבוד. הוא קבע שאני יכולה לעבוד רק מהבית, אבל יחד עם עובדת השיקום שלי הצלחנו לשנות את ההחלטה, וקיבלתי אישור לעבוד חצי משרה. נכון, יש לי עדיין קשיים בריאותיים, אני לא ישנה כמו שצריך וצריכה זמן לטיפולים ובדיקות - אבל היה לי חשוב לעבוד, לעשות משהו משמעותי".
עוד נדבך בשיקום של הילה היה המעבר לת"א. "הרבה חברים שלי עברו למרכז, והחלטתי לקחת את האתגר ולגור בעיר הגדולה. הכרתי שם קליקה גדולה של פצועי צה"ל צעירים, שונה מאוד ממה שהכרתי מחיפה. השנים שלי בת"א עשו לי מאוד טוב, גרמו לי להרגיש טוב יותר עם עצמי ועם הגוף שלי, ללכת עם קצר, ללכת לים - דברים שפעם לא דמיינתי שאעשה. יחד עם החברים שהכרתי עשיתי סקי מים (שארגנה עמותת תקוות), סקי בחרמון (שארגנה עמותת ארז) ופעם בשנה יש לנו נופש באילת, שאני לא מוותרת עליו. יש לנו הרבה הומור שחור, אנחנו צוחקים שאנחנו במים ומסביב לבריכה מפוזרים חלקים (פרוטזות), זו חוויה מיוחדת שגורמת לי להרגיש הרבה יותר בנוח מאשר בסיטואציות אחרות שמצריכות ממני חשיפה של הצלקות שלי".
אישה עם צלקת זה לא סקסי
"כבר בפגישה השלישית סיפרתי לו על הפציעה, הרגשתי שזה נכון ויש חיבור טוב"|צילום: צילום ביתיעניין דימוי הגוף והפגיעה האסתטית הוא תמיד מורכב עבור פצועים, והילה מספרת על כך בגילוי לב נדיר. "אני זוכרת שבשיקום ביקרו אותי חברות מפעם, והן היו כל כך יפות ובריאות שבאיזשהו שלב פשוט התחלתי לבכות. אישה עם צלקת זה לא סקסי כמו גבר עם צלקת, הרבה יותר קשה לנו עם עניין המראה. לא הצלחתי לדמיין מי ירצה אותי ככה, עם הצלקות והפציעות, אבל אבא שלי אמר לי משפט מדהים: 'מי שירצה אותך באמת, ירצה אותך כמו שאת'. רק כשהשתתפתי במשלחת של פצועי צה"ל, והייתה איתי עוד פצועה בערך בגילי, דיברתי על זה באמת עם מישהי שעברה משהו דומה, והבנתי עד כמה זה מורכב. היו לי כמה בני זוג אחרי הפציעה, וכל פעם שמכירים מישהו יש את הלבטים: באיזה דייט לספר, איך לחשוף את הצלקות. כשהכרתי את עפר, שהיום הוא כבר בעלי, החיבור היה מהיר. כבר בפגישה השלישית סיפרתי לו על הפציעה, הרגשתי שזה נכון ויש חיבור טוב, שאני רוצה להיפתח יותר ולהעמיק. לאט לאט חשפתי בפניו עוד ועוד קליפות, הוא היה מדהים, היה עוד ניתוח שעברתי אחרי שכבר היינו יחד והוא ליווה אותי במסירות".
כמה חודשים אחרי שהכירו עברו הילה ועפר לגור במשמר העמק, הקיבוץ שבו גדל. לפני חודשיים, כשהיא בת 33, פתחה הילה עוד פרק חדש בחיים החדשים של אחרי הפציעה, והשניים התחתנו בחתונה קיבוצית שמחה במיוחד. "כששומעים על פצועים, צריך להבין שזה סיפור חיים שלם שמשתנה, שכל החיים של הפצוע ושל מי שקרוב אליו לעולם לא יהיו אותו דבר. אני והסביבה שלי בהתמודדות מתמדת, הפציעה זה לא משהו שמשאירים מאחור וממשיכים הלאה, זה תמיד שם. למשל, אפילו בחתונה שלי היו לא מעט אורחים שקשורים לפציעה, כמו ד"ר אבי שפירא, מומחה לטראומה שניהל את הטיפול בי בסורוקה והפך ממש לחבר, וגם אבא של אחת החיילות שנהרגו בפיגוע שבו נפצעתי, שעם המשפחות של שתיהן נשארתי בקשר. אהבה, זוגיות, משפחה - הכל חשוב בשיקום, אבל מאוד חשוב גם לאתגר את עצמך בעצמך, למצוא את הכוחות הפנימיים שלך. זה משהו שנעשה בשלבים - שיקום פיזי, לימודים, דייטים - עוד יהיו לי קשיים, כשאהיה אמא אני אפגוש קושי מזוויות נוספות, ואלמד להתמודד עם זה. כוח החיים וכוח הרצון הוא הכוח המניע שלי, וזה מה שעוזר לי להתמודד עם הכל".
ביום החתונה עם ד"ר אבי שפירא, מומחה לטראומה שניהל את הטיפול בסורוקה והפך ממש לחבר|צילום: צילום ביתיממשלת ישראל הכריזה על יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה שיערך מידי שנה בתאריך י"ז בכסלו. יום ההוקרה הראשון יצויין ביום ג' הקרוב, ה- 9.12, במהלכו יערך טקס ממלכתי במעמד נשיא המדינה, אירועי הוקרה ברחבי הארץ ודיונים להעלאת המודעות. את יום ההוקרה מובילים עמותת "זהות" וסגן שר החינוך, אבי וורצמן בשיתוף ארגון נכי צה"ל, 'מפעלות הציונות הדתית' וארגון נפגעי פעולות האיבה.
