"אחרי שגיליתי שאני תוצאה של אונס הרגשתי שאין לי זכות לחיות"

במונולוג כואב ומרגש, סיפרה לואיז (שם בדוי), בת 4 מלונדון, למגזין סאן את סיפורה. יום אחד, כשישבה ליד מיטת בית החולים של אמה הגוססת, השתנו חייה מקצה לקצה כשהאם חשפה בפניה סוד משפחתי כואב. "כשאמי האהובה הייתה על ערש דווי היא אמרה לי לפתע: 'לואיז, יש משהו שאני חייבת לספר לך'. המבט על פניה העיד שהיא עומדת לומר משהו רציני. 'אביך לא היה אביך הביולוגי. הוא אימץ אותך כשהיית בת שלוש'.

"לא האמנתי למה שאני שומעת. ניסיתי להתרחק אך אימי החזיקה בידי, נחושה לסיים את שהתחילה. 'לילה אחד, כשהייתי בת 21, הייתי בדרך חזרה מהעבודה, כשגבר זר תקף ואנס אותי. ככה נכנסתי להריון אתך. אני מצטערת שלא סיפרתי לך את זה קודם – אבל לא ידעתי איך. תמיד הרגשתי אשמה על כך שהסתרתי את הסוד הזה מפנייך, ואני מקווה שתוכלי לסלוח לי'.

"החדשות הממו אותי. משכתי את ידי ממנה וברחתי מהחדר, קצרת נשימה. הרגשתי שכל עולמי מתמוטט עליי, אבל לא היה לי זמן לתת לו להתמוטט. אחרי שנרגעתי חזרתי לחדר וישבתי לצד אימי עם אחיותיי, בזמן שהיא נשמה את נשימותיה האחרונות. 'זה בסדר, אמא', אמרתי לה וליטפתי את ראשה.

"הימים הבאים היו איומים. כשאמי נפטרה התחלתי לבכות בכי כל-כך חזק שלא האמנתי שאי פעם יפסיק. הרגשתי כבויה לגמרי מרוב צער. בחודשים שחלפו הבנתי, בעקבות גילוי הסוד, שתמיד תהיתי לגבי אבי שנפטר עשר שנים קודם לכן ממחלה. אני נראית שונה מאד מאחיותיי וכשגדלנו אבי תמיד היה קצת אדיש כלפיי. הילדות שלי הייתה נוחה במובנים רבים, וקיבלתי כל מה שרציתי מבחינה חומרית, אבל תמיד הרגשתי מעט מרוחקת ממשפחתי. כשאמי ואחיותיי היו משחקות וצוחקות ביחד, אני לא הבנתי את ההומור שלהן. אבי היה אלים כלפיי אמי, ולמרות שהוא לא היכה אותנו הילדות, היינו עדות למקרים רבים בהם תקף את אמא. חיינו בפחד מתמיד מהכעס שלו. אפילו דברים פעוטים כמו פקק תנועה היו יכולים לגרום לו להיות אלים. אבל האחיות שלי הצליחו להרגיע אותו בדרך שאני לא הייתי מסוגלת.

"אני מרגישה אהבה וחמלה עצומה לאימי"

"בגיל 17 עזבתי את הבית, עברתי לגור בלונדון ולמדתי ועבדתי במקביל. אימי התחננה שלא אעזוב, אבל אבא הסכים שאני מבוגרת מספיק לצאת לדרך חדשה לבד. מאז שעזבתי ראיתי אותו פחות ופחות, ובעוד שאמא הייתה מגיעה לבקר אותי הרבה, אבא כמעט אף פעם לא הגיע איתה. כשהוא נפטר, לא ידעתי מה להרגיש. חלק ממני היה עצוב, אבל באיזשהו מקום הרגשתי גם הקלה. לאחר מותו של אבא התחלתי לקנא בקשר של אמא עם אחיותיי שנשארו בעיר שלנו. החיים בלונדון לא היו קלים, ופעמים רבות הרגשתי מדוכאת. בשנות ה-20 וה-30 שלי עבדתי כעובדת סוציאלית. העבודה הייתה קשה ולחוצה, ובעוד שאהבתי לעזור לאנשים, נחשפתי לאנשים רבים שהיו חסרי בית או מכורים לסמים. ניסיתי לטפל בעצמי עם תזונה נכונה, התעמלות וכדורים נגד דכאון, ולהקיף את עצמי באנשים חיוביים. אבל אחרי שאמא נפטרה בשנת 2004, התדרדרתי למקום אפל מאד.

"הידיעה שאימי, שכל-כך אהבתי, עברה את מה שעברה גרמה לי לכל-כך הרבה סבל וכאב. קניות היו הדבר היחיד שהקהה את הכאב שלי, לפחות באופן זמני, ונכנסתי לחובות מטורפים בכרטיס האשראי שלי. התחלתי טיפול פסיכיאטרי ואובחנתי עם הפרעה דו-קוטבית, דכאון וחרדה. במשך שנים הרגשתי כאילו אין לי זכות לחיות. נדרשו לי הרבה זמן והרבה עבודה בטיפול כדי לדעת שזה לא נכון.