אמבטיה ריקה מונחת על הקרקע באמצע יער. שתי נשים חצי עירומות עם שק יוטה על ראשן צועדות, אחת מובילה והשנייה מובלת, עד אליה; המובלת מוכנסת לאמבט, והמובילה מתחילה לשפוך עליה מים מג'ריקן צהוב ומתחילה לקרצף את גופה של האישה שמנסה להתנגד חלושות.
זוהי סצנת הפתיחה של סרט הגמר "קחי אותי כשאת הולכת" שיצרה אור דוד, בוגרת בית הספר לאמנויות מוסררה, והיא מותירה את הצופה עם אגרוף בבטן. הסצנה המטלטלת לא מותירה מקום לספק שיש מאחוריה סיפור מורכב, וכשדוד מדברת על העבודה שלה - הסצנה מתבהרת, והופכת מטלטלת אפילו יותר.
"לפני שהתחלתי ללמוד היה לי התקף חרדה כל כך חמור, שלא הצלחתי לדבר", מספרת דוד, שמצאה את עצמה באשפוז כפוי בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים בירושלים אחרי שחוותה התקף פסיכוטי. מצבם הקשה של בתי החולים הפסיכיאטרים בישראל אינו חדש, ואיתנים לא יוצא דופן. דוד בילתה שם שלושה שבועות, והיא מתארת את החוויה כטראומטית. "זה אחד המקומות האיומים שיש, האשפוז היה מזעזע", היא אומרת. "אשפוז כפוי הוא דבר קשה מאוד. הייתי בחרדה ממש עמוקה ולא הסכמתי לדבר. ביום הראשון קילחו אותי בכוח".
האימה של המקלחת הכפויה הזו התגלגלה כמה שנים לאחר מכן לסצנת הפתיחה של עבודת הגמר. דוד מסבירה שהיצירה אמנם יצאה די סוריאליסטית בסופו של דבר, אבל היא למעשה סוג של דוקו, תיעוד של רגעים שעברה באשפוז. "זה היה ממש שחזור של מה שקרה לי. רציתי להדגיש את הניגוד – אמבטיה היא משהו מנחם ונעים אבל לא, מקלחים אותך בכוח".
זה משהו שהפחיד אותי כל החיים. ואז זה קרה
דוד, 32, ילידת ירושלים ומתגוררת בעיר, נמשכה לאמנות מאז היא הייתה ילדה קטנה. "היה לי רקע די קשוח – גדלתי בפנימיות והוציאו אותי מהבית בגיל שש. אמנות תמיד הייתה דבר שהציל אותי. התחלתי לצלם בגיל 15. הייתי שלוש שנים רק בחדר חושך מפתחת תמונות. בגיל 21 התחלתי לתעד את אמא שלי. היה לנו קשר קשה ומורכב, והמצלמה עזרה לי לנהל את המפגשים איתה, היא הייתה לי מתווכת". בשנים הראשונות בלימודים במוסררה עשתה עבודות שקשורות לטראומות אחרות בחייה. האמנות, היא אומרת, היא הריפוי הכי גדול שלה.
החשיפה לא מפחידה אותך?
"יש משהו מאוד מפחיד בלחשוף סיפור אישי לעולם, אבל אני לא מפחדת מהחשיפה עצמה, כולם יודעים עליי שהייתי באשפוזים. אני מארגנת את צעדת השרמוטות מאז שהתחילה, אני דמות פה בעיר. אני אקטיביסטית ואני רוצה שאנשים יידעו את הסיפור שלי, זה חשוב".
את סצנת האמבטיה צילמה בתחילה עם שתי שחקניות, חברות. כל דמות מייצגת צד אחד – שיגעון מול שפיות. "הבנתי שאני צריכה לשחק את אחת הדמויות. לדעתי שיגעון ושפיות זה משהו שנמצא אצל כולנו כך או כך", אומרת דוד. "כשאת נמצאת באשפוז מוחקים לך את הטייטל של 'את גם בן אדם נורמלי ושפוי שיכול לחזור לתפקד מתישהו'".
האבחון הרשמי שלה הוא מאניה דפרסיה, "אבל אני לא מאמינה בהגדרות", היא מבהירה. "אנחנו חיים בעולם מאוד קשה, במדינה שלנו כל בן אדם שני הוא עם פוסט טראומה. אני חוויתי הרבה טראומות כי הוציאו אותי מהבית וגדלתי בלי משפחה, חוויתי גם דברים קשים אחרים והטרדות מיניות. גם לאמא שלי הייתה מאניה דפרסיה, וזה משהו שהפחיד אותי כל החיים. ואז זה קרה".
איך את היום?
"ברגע ששמו אותי באשפוז ויצאתי ממנו, החלטתי לקחת את החיים שלי בידיים. אני מעריכה את החיים. אני בן אדם אופטימי. אני מאוד מאוזנת, מטופלת, לומדת. לא רואה סיבה שיהיו עוד התקפים".
את שוקלת להקים משפחה משלך?
" אני בזוגיות, אנחנו ביחד כבר שלוש שנים, וזה הדבר הכי תומך שיש. אני אגיד לך את האמת, בתור בן אדם שגדל בפנימייה אני לא מאמינה בלהביא ילדים לעולם. אני לא רואה את עצמי אמא. אבל אם כן אז זה יהיה באימוץ".