איך שאני רואה את זה, כשאישה (כן, בדגש על אישה) חוגגת 40 – מגיע לה. מגיע לה הרמות. מגיע לה חגיגות. מגיע לה מסיבות. מגיע לה שבכל בוקר יניחו על ראשה כתר (לא דמיוני) ויפרשו בפניה שטיח אדום, מלווה בקפה חם, כולל המשאית עם המדליות. מגיע לה. למה? א. כי הסטטיסטיקות לא עושות עמנו חסד ועצם זה שאנחנו עומדות ובועטות – זו סיבה מספיק טובה להרים לעצמנו. ב. כי אני חגגתי 40 השנה וככה החלטתי.
לפי האג'נדה שטיפחתי זוהי כאמור שנת הכתר שלי, ואכן כך היא התחילה. הכי טובה והכי מבטיחה שיש. עשיתי את מה שכל בת 40 עושה: טסתי לחו"ל עם חברות. זה היה כמו סמל סטטוס. כמו "וי" שחייבים לסמן, ואם טרם הדפסת חולצה עם הכיתוב: "בנות 40 נהנות יותר, Life Begins At 40 או Made In 1979" – יש להניח שאת עוד לא בת 40.
תשמעו, אם לכלות המחורפנות יש טייטל - בריידזילה, אז הגיע הזמן שגם האישה בת ה-40 תקבל ביטוי הולם למצב הנפשי/רגשי/פיזי שעובר עליה. אני קוראת לזה פורטי-פלצת. כמו עוגיפלצת, רק בלי כל הסוכר והחמידות. תודו שבאופן לא לגמרי הגיוני, זה הרבה יותר שווה מ"גיל הבלות" המזעזע.
סימנים לתופעה: דכדוך, הופעת קמטוטים, שערות לבנות, חרדה, כאבים בגב התחתון, דליפות שתן ספונטניות, פנקסי צ'קים ארוזים בארנק (צ'קים? נהייתי סבתא שלי ולא הודיעו לי?), מיחושים בברכיים, הרהורים על ילד נוסף רגע לפני שנגמר, הרהורים על גירושים מיד לאחר מכן, תספורת חדשה, גלאח צדי, פלומה ורודה/סגולה בחלקי שיער, קורס NLP ומיינדפולנס, בנייה בציפורניים ורצון עז לפצוע קשות כל מי שפונה אלינו: "סליחה גיברת".
לצד כל אלה, ישנה גם תופעת לוואי נוספת: תחושת העצמאות החדשה. הילדים קצת גדלו, אנחנו כבר לא שק יניקה, רחם להשכרה, פסל סביבתי בגן שעשועים וכבר לא מתהלכות עם כתם תמידי של פליטות על החולצה. פתאום יש חשבון נפש מה הספקנו עד היום ומה עוד נשאר. ואז מתעוררת לה המפלצת עם העין הירוקה: מפלצת ה"מגיע לי". גיל 40 מגיע לי ועוד איך. וכל העולם צריך לחגוג לי. מואההההה.
ואני? אני הייתי פורטי-פלצת מהגיהינום. הטירלול התחיל כאמור שנה לפני, אי אז בגיל 39, והוא התחיל לאט, בצורה מבוקרת ושפויה באופן יחסי. עם חברות בנות 40 שהייתה להן דרישה אחת בלבד: לעוף למקום בו לא יקראו לנו אמא 50 פעמים בדקה. וזה קרה בארבעה ימים מוטרפים במדריד. היה זה פיגור גדול במסווה של חולצות בהתאמה. וזה היה מושלם.
חשבתי לעצמי שחגיגות ה-40 מתחילות כל כך טוב שמכאן אפשר רק לטפס. ולכן, רציתי עוד ועוד: טפטפתי ליניב בעלי בכל הזדמנות שנקרתה בדרכי על הנסיעה העתידית והמפתיעה (קריצה) שהוא הולך לעשות לכבודי. כשהוא ישן, השמעתי לאוזנו בלחש מנטרות סודיות: "בקרוב אהיה בת 40... קח אותי מכאן. תפתיע אותי". גם אמא שלי ספגה רצונות בבוטות: בואי ניסע ביחד – טיול אם ובת, גיבוש אמיתי. והיא רק הנהנה. בכל פעם מחדש.
ואז הגיע היום עצמו
מפה לשם, גיל 40 דפק בדלת. את הבוקר פתחנו בבלונים ועוגה ומצגת מושלמת שמרימה לחיי (!) בחיק הילדים. משם המשכנו לקפה רק יניב ואני, וסיימנו במסעדה משפחתית. התוכנית עובדת, אמרתי לעצמי.
הסכמנו מראש שחו"ל בתאריך עצמו לא יתאפשר, ולכן בחרנו בלילה בירושלים. 24 שעות של ניתוק. אבל כבר בבוקר יום ההולדת (יום שני), יניב החל לסבול מגירודים מוזרים בגרון וקושי בבליעה. חשבתי שעד יום שישי יש לנו עוד חיים שלמים להעביר וברור שהוא יבריא. הלא היקום יודע שזה ה-שבוע שעוסק בי.
אבל בבוקר יום שלישי יניב כבר סבל מכאבי גרון יוצאי דופן, חריגים, ייחודים. הרופא רשם משחה. המשחה יצרה תגובה אלרגית. מפה לשם, את האפטר-פארטי של הפורטיפלצת ביליתי בחיק גבר מנופח וכמעט מונשם. שלושה ביקורים במיון מאוחר יותר, והוא זכה לאנטיביוטיקה. המלון בירושלים נראה רחוק מתמיד. נקודה באופק.
רעיון הכתר של שנת 40 קרס אל תוך עצמו. כמו מגדל קלפים, הכל התפרק.
"אני צריכה אישור מחלה להגיש למלון כי אני אאלץ לבטל ואני צריכה שיזכו אותנו", אמרתי לאחות בלב חנוק ודמעות.
- "למה לבטל?" היא אמרה בעליצות. "קחו אנטיביוטיקה היום, ומחר הוא כמו חדש".
עיניי נצצו לרגע והבנתי שמדובר באחות שכבר סגרה 40 ומבינה ענין. לבטח היא בילתה עם חברותיה ברחובות לונדון עם חולצה מודפסת: "אחות על 40. נראית בת 20".
אבל התקווה הגדולה לא הועילה. האנטיביוטיקה התחילה להשפיע רק בשבת בבוקר. הנופש בירושלים בוטל. התוכניות לחו"ל לא נראו באופק. אמא התפיידה עם אבא לבוקרשט. וקלישאת ה-40 נגוזה לה.
האמת? היה מעייף להיות אני השנה
שבוע אחרי גיל 40 וטריליוני ברכות בפייסבוק ומפגש הפתעה ממש מגניב של חברות מאוחר יותר - והרגע חלף. אני בת 40 ושבוע, ומכל הברברת והלחישות באוזן והטפטופים לאמא והטירלול – נותרתי עם נסיעה אחת לחו"ל שהתקיימה לפני כשנה. ויודעים מה קרה? כלום. ממש-ממש כלום. החיים המשיכו, גם בלי חו"ל וגם בלי טירלול.
אם להיות כנים אפילו קצת הוקל לי. כי להסתובב שנה שלמה בציפיות ובתוכניות ועם אגו מנופח ותחושה נרקיסיסטית – זה מעייף בטירוף. במהלך השנה, התהלכתי עם מגירות של תוכניות מפורטות בראש שציפיתי שיכינו למעני מבלי שאתערב וזה מתסכל ומבאס ואכן, הצלחתי ליפול בפח הזה של עצמי. והתאכזבתי לא מעט פעמים במהלך השנה מההבנה שיש מצב שמה שתכננתי לא יקרה. לא כמו שאני רוצה. וזה הכביד עליי.
כשהמועד חלף וגיל 40 הפך ל-40 ויום, פתאום זה הכה בי שכלום לא השתנה. ושהכול בדיוק כמו אתמול, רק בלי הלחץ האידיוטי שלי. הבנתי שהכל טוב. ש-40 זה לא ה-20 החדש (ומי בכלל רוצה בזה? באמת). זכיתי לחגוג עם יניב, ועם הילדים, ועם המשפחה ועם החברים. ויש לי אפילו מצגת מופלאה שיניב הכין על שמי והיא הכי-הכי יפה שיש. יותר מכל כרטיס טיסה בהפתעה. חו"ל לא בורחת לנו.
ולגבי יניב? ובכן, שלומו טוב. הוא כבר לא נפוח והוא נושם באופן עצמוני. ובסוף הבנתי שמה שבאמת עבר עליו הוא לא דלקת ולא סיבוך. יניב סבל מתסמונת: "האישה בת 40 ויש לי חום גבוה". ופייר? קצת ריחמתי עליו. אז בלילה בלילה לחשתי לו כשהוא ישן: "תרגיש טוב אהובי. ותזכור: תמיד יש את גיל 41". והוא הלך לישון שנת מלאכים בידיעה שיש לו שנה שלמה להתנפח בכיף שלו.