יום העצמאות הוא חג של בשר, שבועות הוא חג של גבינות. ביום העצמאות מורידים שיפודי כבש, בשבועות "מיישרים" פשטידות כרישה. ביום העצמאות נותנים דרור לשערות חזה ושרשרי חי, בשבועות שמים כלנית בשיער וקונים ספה בריפוד שמנת. עכשיו ילדים, מי יודע איזה חג בנות מעדיפות?
תראו, אני לא אומרת שלוח המועדים העברי מתחלק לחגים גבריים וחגים נשיים. בסופו של יום כולנו באותה סירה מתנדנדת ועמוסת גפילטע: חגים הם אסון, ואין לזה שום קשר למה שיש לך בין הרגליים. הרי בינינו, אין באמת אנשים שאוהבים חגים. אף אחד לא אוהב לרכוש מארז סירים מהודר עבור הדודים מגדרה, אף אחד לא ממש מת על חמותו, ואף אחד לא בדיוק משתוקק לדבר עם אבא על פוליטיקה אחרי ארבע כוסיות תירוש. העניין הוא, אתם מבינים, שלבחורות זה אפילו קשה יותר.
שהוא יוותר על קינוח? פחחח
אנחנו, הקטנות והענוגות, לא בנויות להאבסה המסיבית הכרוכה בכל פיאסקו יהודי, שלא לדבר על המפגש המצמרר עם עץ המשפחה המורחב, על כל ענפיו ועלעליו. גברים, לעומת זאת, מתמודדים עם זה יותר טוב. הם בנויים לחגים עבריים. הם כשירים בכל רמ"ח איבריהם למבצע. ולמה שלא יהיו? גברים לא מקבלים מבטי נו-מתי-כבר-תתחתן-זאתי מהדודה שיושבת בקצה השולחן; גברים לא מקבלים הצעות שידוך מפוקפקות מהחברים של ההורים שלהם. הם גם לא צריכים להסביר לסבתא מה עלה בגורלו של החבר הרופא ולהדוף בעוז שאלות כמו "מתי תמצאי עבודה אמיתית?". גברים לא מחשבים על אוטומט כל ביס מהבורקס בקילומטרים על ההליכון והם לעולם, אבל לעולם לא יגידו לא לקינוח.
אבל הקיפוח לא נגמר כאן. בעוד שאנחנו מזגזגות לנו בחירוק שיניים בין חול למועד, לגברים יש חגים שהם אשכרה נהנים מהם. מה הוא ל"ג בעומר אם לא הוכחה ניצחת לכך שבכל גבר מסתתר פירומן קטן עם ניצוץ פסיכוטי בעיניים? וזה בזמן שאנחנו יושבות בצד ואומדות את מידת הסירחון בשיער (מרשמלו, מישהי?). ומה עם יום העצמאות? מפגן טסטוסטרוני מוחצן, שבו כפכפים, חריצי תחת ושישיית גולדסטאר נפגשים כדי לבדוק מי מנפנף הכי מהר וכמה קבבונים אפשר לדחוף לפיתה. בסוכות הם מגשימים חזון אדריכלי באמצעות קרשים וענפי דקל, וחושבים שזה נורא מגניב. בחנוכה הם טוחנים סופגניות. אנחנו רק "טועמות" (הרי בביסים אין קלוריות).
הקיץ הזה תלבשי לבן (ולשם שינוי לא תרגישי פרה)
אינדיד, לא קל להיות אישה. לא כל שכן במדינה שבה כמות החגים עולה על מספר הפעמים שהופעת לשיעורי ספינינג. לפיכך, זה רק מתבקש שבמסגרת הלו"ז הבלתי אפשרי שנגזר עלינו מתוקף היותנו העם הנבחר, יהיה לפחות חג אחד שבו תוכלנה נשות ישראל לעשות מה שהן אוהבות: ללבוש שמלות תחרה מתנפנפות, לעלעל בהפקות האופנה המושקעות של גיליונות החג למיניהם, לנגב קוטג' אוורירי במקום חומוס נטול קלאסה ולנשנש שלל מאכלים קטנים וחמודים נורא כמו "כיסוני בצק במילוי סלמון", "סהרוני ריקוטה", וגם "מיני קלתיות קשקבל בלווי מקלוני אספרגוס". איזה כיף.
אבל בנות כמו בנות, אף פעם לא מוכנות להודות שטוב להן. ואם הן כבר מודות, הן ידאגו לרפד את זה ברגשות אשמה וייסורים. קנית אוברול ג'ינס לבנבן לכבוד החג? מחר בבוקר תתחרטי שלא גיהצת את האשראי על מטרה פרקטית יותר. שמת פרח בשיער? ברגע שתראי אחד על בלונדינית טבעית תרגישי פתטית ותחזרי לקוקו מעפן. אכלת פרוסת עוגת גבינה? ממחר רק דיאט קולה וסיגריות. אכלת שתיים? זהו, אחותי. מכאן זה רק לגיהינום.
אז מה הסיפור שלנו תגידו? למה אנחנו לא מרשות לעצמנו ליהנות משום דבר עד הסוף? עם יד על הלב, העולם באמת יקרוס לתוך חור שחור אם נתענג על גבינה בת 30 אחוזי שומן? משטרת האופנה תשליך אותנו לצינוק אם נתהלך בלי בושה במכנסונים לבנים שאינם במידה 36? האם האח הגדול יחסום את חשבון הבנק שלנו ביום שבו נעז לקנות לעצמנו פרחים או שוקולד, סתם כי מתחשק? את הרי יודעת שלא. אף אחת מנבואות הזעם האלה לא תמית את עצמה עלינו כרעם ביום בהיר. מה שכן, כל עוד אנחנו מארחות אותן בירכתי המוח ונותנות להן להרגיש שם לגמרי בבית – הן ימשיכו לקלקל לנו את החג הכי בתולי, אלגנטי וטעים שקיים בלוח השנה העברי, את חג הבנות האולטימטיבי.
אז למה שלא נעשה לעצמנו טובה ונשאיר את הציניות וההלקאה עצמית לחגים אחרים. זה לא שחסרות הזדמנויות. היום פשוט נשחרר. אולי, לשם שינוי, הקיץ הזה באמת תלבשי לבן, אבל בלי להרגיש פרה?
>> הרבה יותר גרוע מעוגת גבינה עתירה: מה לגברים אסור לעשות לידנו