מה אפשר להספיק ב- 152 שנים? מתברר שלא הרבה. ובכל זאת, התכנסנו כדי לציין את יום האישה הבינלאומי, כי כל עוד היום הזה מקוטלג תחת כותרת רשמית, הרי ששוויון בין המינים עדיין אינו מובן מאליו, ולא שאנחנו מופתעות.
יום האישה הבינלאומי מצוין אחת לשנה ב-8 בחודש מרץ כמעט בכל העולם. זהו תאריך שנקבע באופן סמלי כדי להזכיר למין האנושי אירוע ראשון מסוגו (אם לא מחשיבים את חווה והתפוח), שהתרחש בניו יורק ב-8 במרץ 1857. אז השביתו מאות נשים פועלות את מפעלי הטקסטיל לאות מחאה על תנאי העסקה בלתי אנושיים, שכללו שעות ארוכות מדי, תנאים מחפירים, שכר נמוך והיעדר זכויות. נשמע מוכר, לא?
כוחות המשטרה בניו יורק תקפו את השובתות ופיזרו את ההפגנה. שנתיים לאחר מכן, באותו תאריך בדיוק, אותן נשים הקימו את הוועד הראשון שהגן על זכויותיהן הבסיסיות כפועלות, וכך, בכל שנה באותו תאריך, בעקשנות והתמדה מהסוג הנשי, נערכה הפגנה של נשים פועלות. ב- 1910 הוכרז היום הזה כיום האישה הבינלאומי.
קצת עצוב לגלות שלא רק שתנאי ההעסקה של הנשים הפועלות לא התקדמו יותר מדי ב-152 השנים שעברו מאז, אלא שתנאי ההעסקה של הפועלים בכלל לא ממש השתפרו מאז. תשאלו את פועלי "פרי הגליל", שגילו השבוע עד כמה הם חסרי משמעות וזניחים בריטואל הזה שנקרא "מפעל יצרני ורווחי", ברגע שהמפעל נקלע לקשיים.
ארגוני הנשים אוהבים לדבר על המושגים הרגילים (שהייתי שמחה אם היו מוכרים לכולנו, אבל הם לא), כמו "תקרת הזכוכית", "שוויון הזדמנויות", ו"התיאוריה המבנית", אבל בשורה התחתונה, עושה רושם שככל שאנחנו מתקדמים טכנולוגית, רפואית, תעשייתית, מדעית ותרבותית – בכל מה שקשור לתפקידה של האישה במעגל החיים, אנחנו עדיין תקועים (ותקועות) טוב טוב ב- 1857. ותודו שגם אתכן מפחיד המושג "פמיניזם".
למה לחגיגות נשיות יש סעיף נפרד?
מטרת אזכורו המיוחד של יום האישה הבינלאומי היא להביא להכרה ששלום וקידמה חברתית – דבר שכל אדם שפוי בעולם המודרני ובעיקר בעולם השלישי שואף לו – הם שני הישגים שדורשים את שיתופן האקטיבי ואת חלקן השוויוני של נשים בתהליך ההשגה שלהם. ומלבד זאת, הגיע הזמן להכיר בתרומתנו לשלום ולביטחון בכל העולם. ותאמינו לי, שנתיים במדי דקרון בצבע זית הן תרומה לא קטנה בכלל.
אז נכון, יש מלחמות מהותיות לפנינו, הישגים רשמיים לרשום וחוקים להעביר. אבל המאבק האמיתי הוא להזכיר שהאג'נדה שעומדת מאחורי "צדק ושוויון לכל" עדיין אינה מובנת מאליו בכל מה שקשור לנשים. כי עם כל העבודה הסיזיפית שלנו על מקומנו במערכות יחסים, על זכותנו להיות אלה שמתחילות עם גברים או שנהנות מסטוץ חד פעמי וקמות ממנו בבוקר בלי שום חרטה או רמז לרגש כלשהו – אנחנו עדיין מסתובבות עם אבן קטנה שמציקה לנו בתוך הסטילטו. כי העובדה הקשה, המייאשת, האידיוטית כמעט, היא שבכל מצע מפלגתי, בכל רשימת פעילויות לרגל חגיגות יום העצמאות, בכל חגיגה עירונית – הפעילות "למען האישה" היא עדיין סעיף נפרד, יוצא דופן, מיוחד, ואינו מובן מאליו.
לא תמצאו בשום מצע מפלגתי סעיף פעילויות וחקיקות מיוחדות למעמד הגבר, או למתן הזדמנויות שוות לגברים בשוק העבודה. וזו לא סתם התבכיינות מפונקת או קיטור תקופתי; העובדה היא שבשום מדינה בשום מקום על פני כדור הארץ אין שוויון מוחלט בין נשים לגברים, ואלה תמיד הנשים שמקופחות.
נו, אז פשוט תקני משהו
השנה שמתי לב ליום האישה הבינלאומי באופן מיוחד, וגיליתי שבכל מגזין וקניון אימצו בשמחה את הכותרת, מבלי באמת להתעניין מה עומד מאחוריה, כך עושה רושם.
אותי דווקא מעניין אם לאותן עיתונאיות משלמים כמו שמשלמים לעיתונאים הגברים, ואם למוכרות בחנויות בקניון שמציע את ההנחות המפליגות האלה מותר לשבת או לקחת הפסקה מדי פעם, והאם הן מפחדות לספר לבוס שלהן שהן נכנסו להריון.
אז בסופו של דבר, עושה רושם שלמרות 152 שנותינו כלוחמות-למען-שוויון-לנשים, בתכל'ס ההישג הכי גדול שלנו הוא ה"זכות" לשמוע בפרסומת בטלוויזיה את האיחול "שיהיה לך מחזור שמח!" מתנגן בצהלה ומשודר בפריים טיים. סוג של ליברליזם כזה. חשבתן שאתן מקופחות? אז בקרוב הרינגטון. מי באה להפגין?