טלי שלו בילדותה בארץ (צילום: צילום פרטי)
מעולם לא הייתי מחויבת יותר לדבר מאשר לטשטוש הזהות העצמית|צילום: צילום פרטי

לפני כמה חודשים צצה לי בפיד הקבוצה הזו, "רוסיות בלי חוש הומור", והיא שינתה את חיי.
היה שם סיפור העלייה של איזו אישה בגילי. כיאה לרפלקס הדחייה שלי מכל דבר "רוסי" התכוונתי לדפדף הלאה, אבל משהו בסיפור הזה היה אחד-לאחד כמו הסיפור שלי.

מאז שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא הרגשתי שייכת.

עד גיל שבע גדלתי באווירת פחד ובהלה. האנטישמיות געתה ומחוץ לכותלי הבית היה עולם מסוכן אליו אסור היה לצאת בתכלית האיסור. גן השעשועים, המעלית, היער, הרכבת - כל יציאה למרחב הציבורי הייתה צריכה להיעשות אך ורק בליווי מבוגר, במהירות ובחשאיות.

בזמנו לא ידעתי בדיוק מה זה אומר יהודייה, אבל גדלתי בידיעה שאני שונה מהילדים בגן. בגן היו מקריאים בבוקר שמות ולצד כל שם מציינים אם הוא יהודי, בכל יום מחדש. לכל הילדים היה שיער בהיר ועיניים כחולות ולי היה שיער כהה, עיניים חומות ואף גדול.

גן הילדים הרוסי זכור לי כמו גולאג, למרות היותו מאובזר ביותר. סטנדרט החינוך של הגננות ברוסיה היה מה שנקרא בימינו התעללות בחסר ישע. היינו צריכים לשנן בעל פה תכנים ששגיאה בהגייתם הייתה גוררת מכות סרגל באצבעות הידיים; הגננות הונחו ע"י הסובייט להשפיל ילדים מול כל הכיתה מכל סיבה שהיא, בין אם ברח להם פיפי או שרצו את אמא. הכריחו אותנו לסיים את האוכל מהצלחת, אם היה ניתן לקרוא כך לדייסה במרקם קיא, ומי שהעז להקיא או להביע התנגדות, האכילו אותו בכוח תוך כדי דמעות, שיעול, נזלת וצרחות.
לא אישי.

טלי שלו בילדותה בשלג (צילום: צילום פרטי)
הייתי ילדה חולנית, עצובה, מפוחדת ובודדה|צילום: צילום פרטי

הייתי ילדה חולנית, עצובה, מפוחדת ובודדה. כשהוריי סיפרו לי יום אחד שקיבלנו אישור ושאנחנו עוזבים למקום אחר בעוד שנה, הייתי מאושרת. דמיינתי שישראל זו ארץ קסומה מהאגדות שיש בה הכל, ממתקים, שמש, ים. כולם בישראל כמונו, אני אהיה כמו כולם והשיער השחור שלי לא יהווה יותר עניין. אמנם יש מלחמה בישראל, אבל בכל זאת, עדיף מכאן.

"הגננות הונחו ע"י הסובייט להשפיל ילדים מול כל הכיתה מכל סיבה שהיא, בין אם ברח להם פיפי או שרצו את אמא"

נפרדנו מסבי וסבתי בשלג, בפתח הבית בו היום אני מבינה שחוויתי את רגעי הילדות היחידים להם זכיתי, ובידיעה שיתכן ולעולם לא נתראה שוב. גם את השלג כנראה שאראה בפעם האחרונה. את הסבים דווקא שבתי לראות, רק חבל שכל מילה שהוצאתי ברוסית הרגישה כמו כאב שיניים ולכן לא הוחלפו רבות כאלו עד יום מותם. זו החרטה היחידה שלי בחיים.

עלינו על מונית והמסע לארץ החלומות החל. זה היה מסע ארוך ומטלטל. פקידים חמורי סבר הפשיטו אותנו מכל רכושנו, אחד מהם קרע את דופן מעילי ומשך ממנו את הפוך, בל לא נבריח רכוש ששייך למדינה. עגילים שהיו לאוזניה של אימי נמשכו מהן בברוטליות על ידי שוטר בעל פני חזיר. הייתי צעירה מכדי להבין, אבל תחושת ההפשטה - מרכוש, משייכות, מזהות - נצרבה בי מאותו רגע ואילך.

הזיכרון האחרון שלי מתחושת קור: המעיל הפרוס על רצפת האנגר המטוסים עליה ישנתי, ופתאום רעש אדיר שמפלח את דממת המחבוא ומטוס עצום של אל-על נוחת סנטימטרים מאיתנו. הייתה הרגשת הקלה באוויר. את הטעם של מוס השוקולד במטוס לעולם לא אשכח: הטעם המתוק של ההתרגשות, התקווה וההתחלה החדשה היו מהולים בתערובת מוס השוקולד והאוויר הדחוס, שאין זה מפתיע שהתמכרתי להסניפו בבגרותי.

טלי שלו בילדותה  (צילום: צילום פרטי)
התוכנית: להיטמע, לטשטש כל זכר למוצאי |צילום: צילום פרטי

הדבר הראשון שאני זוכרת שהבחנתי בו הייתה השמש. ברוסיה השמים תמיד היו אטומים, אפורים, כמו פלקט בתפאורה של הצגת ילדים. בארץ בפעם הראשונה הבנתי איך שמיים נראים באמת: שמש צהובה, עננים רכים, קרניים מלטפות את עורי השקוף, החולני.

אפילו האזעקה שפילחה את האויר בדקות הראשונות אחרי הנחיתה לא הצליחה לגרום לי להסיר את מבטי מהשמיים, ומהדקלים. לא ראיתי דקלים מימי. רק בסרטים מצוירים על איים קסומים מעבר לאוקיינוס. אני זוכרת השתאות. הגעתי לגן עדן.

הדבר הבא היה כאב חד שפילח את ראשי בעת שרצועות הגומי של מסיבת אב"כ אימתנית, שהזכירה לי מפלצת מצולות, הסתבכו בשערותיי כשאיש במדים ירוקים ניסה בבהילות להדגים להוריי איך להלבישה ולהשאיר אותי בחיים. חשתי מחנק, בחילה כבדה טלטלה אותי ובעת שהקאתי את שאריות מוס השוקולד והתקווה לתוך המסיכה, לא ידעתי שאלו רגעי החסד אותם אנצור במשך שלושת העשורים הבאים.

קרובי משפחה ותיקים שעלו לפני שנים ארגנו לנו דירה ברחובות. היה לנו מזל, כך נאמר שוב ושוב. לאחר כמה חודשים הצטרפו אלינו גם סבא שלי ואמו. אף פעם לא הצלחתי להבין את בדיחת הסבתא על הספה - רק סבתא אחת על הספה הייתה פריווילגיה שחלמתי עליה שנים. ארבעה דורות, 300 שנות חיים וניסיון רחוקות שנות-אור מהמציאות אליה נחתו הצטופפו בדירת שני חדרים.

נקבע כי לפי גילי אעלה ישר לכיתה ב'. נקבע גם כי שמי, טטיאנה או טניה, חייב להשתנות לטלי.

כשהגעתי לבית הספר הרגשתי שהאדמה נשמטת תחת רגליי. הרגשה של כאוס ורעש אדיר, המוני ילדים רצים, משתוללים. לא הבנתי מילה ממה שנאמר סביבי, אף אחד לא דיבר רוסית חוץ מאשר בשעת אולפן שהייתה מתקיימת פעם ביום. הייתי יושבת בשקט בכיתה ובורחת לציור שהפך לעולמי הפנימי. אוכלת סנדוויץ' בשירותים כי אימי חשבה שגבינה ופסטרמה זה שילוב טוב בבית ספר דתי. המורה אורית לא הייתה מרוצה מהילדה שישבה וציירה כל הזמן והייתה צועקת עליי מילים שלא הבנתי את פשרן ובעיקר זורקת את ציוריי לפח מול כל הכיתה. הייתה עוד ילדה רוסיה אחת בגילי שהכירו לי מבית ספר אחר, אבל זה נגמר בהמלטות על נפשי לאחר שאחיה ניסה להפשיט אותי ממכנסיי.

"למדתי לשאת את ההצקות ולהמשיך הלאה, למטלה הבאה. משהו מהסובייטיות באמת דבק בי כשהבנתי שלפעמים צריך לחוש ניכור, סלידה, כאב, ויתור עצמי לתקופה מסוימת, על מנת להגיע למקום מאוזן יותר בעתיד" 

מהר מאוד הגיעו הקללות, ההצקות והמכות. לא היה לי עם מי לדבר על זה, בטח לא בבית שבו הפכתי למבוגרת האחראית, זו שיודעת לתקשר עם העולם שבחוץ, זו שמדברת עם הרשויות, מתרגמת, קובעת תורים, מדבררת את כל הבעיות של הורי וסביי. צפיתי חסרת אונים מהצד על הוריי שהלכו ודעכו, מנסים להתמודד בקושי עם מציאות חיים שבורה, מתקשים בהבנת השפה העברית והמנטליות הישראלית. הם עבדו בעבודות כפיים בפרדס, בבניין ובניקיון, הכל על מנת להביא אותי לחיים יותר טובים ממה שיכלתי לקבל "שם". שנים חייתי ברגשות אשמה על כך שעברו את זה בגללי והתנצלתי בשמי ובשם המדינה.

את עיקר המרץ גייסתי ללימוד השפה. המילה הראשונה שלמדתי בארץ הייתה "זוזי'". הובהלתי, זורזתי, נדחפתי, נהדפתי, נחבטתי, הטלטלתי במציאות שלא הייתה לי שליטה עליה והייתי חייבת להתאים את עצמי. הבנתי שאם אני רוצה להתגלש במגלשה אני צריכה להידחף ולהגיד '"זוזי", וכך עשיתי והצלחתי.

הייתי צריכה להסתגל למציאות מהר מאוד. לא היה זמן להנות מהשפע ומכל הטוב שנפל עליי: הפירות, הירקות, המסטיקים, הארטיקים, מתקני השעשועים. מצד אחד סוף-סוף אנחנו בארץ היהודים, הבית שלנו. מצד שני אני שוב זרה, "רוסיה", לא כמו כולם.

טלי שלו  (צילום: צילום פרטי)
מה לי ולרוסיות? טלי שלו|צילום: צילום פרטי

היה ברור שאני ברשות עצמי, עצמאית בשטח עוין. התוכנית: להיטמע, לטשטש כל זכר למוצאי כולל העלמת שמי, השפה וכל סממן שיוכל להסגיר את שורשיי. בניתי לי זהות חדשה: סיפור הכיסוי הבסיסי שלי היה שהוריי הם שליחי סוכנות שעלו לארץ לפני שנים רבות, אני נולדתי כאן, חזרנו לרוסיה כדי להעלות עוד יהודים ואז עלינו שוב. לפעמים הסיפור הצריך גם הריגה של אחד מהגיבורים הראשיים. לא הסכמתי לדבר רוסית או להראות עם משפחתי במרחב הציבורי. כיוון שעברנו בלי סוף דירות ובתי ספר, בכל פעם בימים הראשונים של שנת הלימודים תכננתי מבצעי פריצה מורכבים לתיקי התלמידים בחדרי המורים, במטרה לשנות את שמי לטלי כדי שחס וחלילה לא יקריאו את השם ההוא בכיתה.

חייתי מכיבוי שריפה אחת לשנייה. נהייתי אלופת העולם בקפיצה בין בולענים. כבר ידעתי מראש איפה יש פירצה שעלולה להסגיר את זהותי, ובריאת המציאות החלופית שהייתה נדרשת ממני כדי לקבור את המציאות האמיתית כבר לא דרשה ממני מאמץ אלא הגיעה בטבעיות. חברות וחברים לא היו לי, למעט ילדים דחויים אחרים שהתחברתי איתם רק לשם המעבר הבטוח בהפסקות.

בסביבת אנשים למדתי לעטות מסיכה של סנובית, ששום דבר לא נוגע בה. בזמן מסכת ההצקות היומיומית הייתי פשוט צוחקת, נאטמת, מתרחקת, מתעלמת. לומדת לשאת את זה ולהמשיך הלאה, למטלה הבאה, במשימתיות. משהו מהסובייטיות באמת דבק בי כשהבנתי שלפעמים צריך לחוש ניכור, סלידה, כאב, ויתור עצמי לתקופה מסוימת, על מנת להגיע למקום מאוזן יותר בעתיד.

הייתי סוג של סוכנת סמויה בשליחות עצמי כל חיי. מעולם לא הייתי מחויבת יותר לדבר מאשר לטשטוש הזהות העצמית. גם היום העיניים הנפערות בתימהון והתגובה הראשונה למשמע מוצאי, "וואו, את בכלל לא נראית רוסיה", הן המחמאות הכי גדולות שאני יכולה לקבל. השאלה "מאיפה את" עדיין מעלה לי גוש בגרון, וגם אחרי 30 שנה אני עדיין לא בטוחה מה לענות.

טלי שלו (צילום: צילום פרטי)
השאלה "מאיפה את" עדיין מעלה לי גוש בגרון|צילום: צילום פרטי
  

הרבה פעמים עלתה בי ואצל אחרים השאלה למה. למה לא אהבת את עצמך, למה לא היית נאמנה לעצמך? התשובה אצלי בראש מאוד ברורה: הכמיהה להיות שייכת. ואני יודעת גם שלקחתי את זה רחוק מדי: שיצרתי זהות חלופית רחוקה מדי מעצמי, שהיה קשה מאוד לשמר את אמינותה לאורך השנים והיא גבתה מחיר כבד בהתרחקות מכל מה ומי שאהבתי והכרתי.

ואז ראיתי במקרה פוסט מקבוצת רוסיות ללא חוש הומור וחבריהן. מה לי ולרוסיות, חוץ מהכעס שהיה לי עליהן על ההתרסה באי כניעה לכור ההיתוך? ופתאום נחשפתי לעשרות סיפורים של נשים שעלו בגילאים דומים לשלי, שגם הן הסירו בגיל צעיר כל סממן לזהותן, שינו את שמן, המציאו קורות חיים, משפחה חלופית, זהות אחרת לחלוטין ודבקו בה לאורך שנים פשוט כי לא הייתה דרך אחרת. קראתי, בכיתי, נדהמתי מהדקויות. בכל שלושים שנותיי כאן לא הנחתי שיש אפילו אדם אחד שחווה את מה שאני חוויתי, שאותן נקודות לחץ הופעלו בדיוק גם עליו וגרמו גם לו לשנות את התנהגותו בדיוק באותה הצורה. פתאום נרגעתי. אני לא שקרנית פתולוגית כמו האבחנה שהדבקתי לעצמי כל השנים. ככה זה. זה בסדר.

אחרי בכי של שלושה ימים הרגשתי הקלה. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי נורמלית.