"אמרתי לה שאני סומכת עליה אבל על האחרים לא"
"כשהייתי בת 15 וחייתי ברומניה הקומוניסטית, עברתי אונס. הוא היה בן 18 ולא עלה בדעתי לחשוף את זה, כי היה לי ברור שהמשטרה לא תיקח את הצד שלי. כל מי שסיפרתי לו על המקרה אמר לי שזה באשמתי, בגלל מה שלבשתי או הדרך בה הלכתי", כך מספרת לנו דניאלה, היום בת 45, מידענית ואמא לבת 18 ולבן 16. לדבריה, האמת יצאה החוצה כשבתה הייתה בת 15. "התחלתי להילחץ, והיא שאלה אם אני לא סומכת עליה. אמרתי לה שעליה אני סומכת - אבל לא על אחרי. הכל צף מחדש".
דניאלה החליטה לפנות לרכזת תלונות הטרדה מינית במשרד. "נאמר לי שהוא לא יגיע עוד למכון. אבל לא רק שהוא לא הפסיק - הוא אף ביקר בתדירות גבוהה יותר. מאותו רגע ניסו להבריח אותי. אסור היה לי לאכול בקפיטריה כשהוא היה שם. ופעמים רבות, התבקשתי לצאת מהעבודה כשהוא בא. באיזה שהוא שלב פניתי שוב לרכזת, והיא הסבירה לי שההרצאות שלו טובות מתמיד. 'הוא פשוט רוצה להוכיח שהוא בשיא אונו', היא אמרה. הם בעצם בחרו שאני זאת שאלך והוא יישאר. לצד זה, כולן מסביבי התחילו להגיד שידוע שהוא כזה, ולמרות שהוא הטריד נשים אחרות - הוא מרצה גאון".
דניאלה פנתה לעורך דין בניסיון לשמור על עבודתה והציעו לה עסקת טיעון. "לקחתי את הכסף, הייתי זמן רב בבית וכל הכסף הלך לפסיכולוגית. רציתי ללכת למשטרה אבל עורך הדין שלי אמר שעורכי הדין שלו כל כך חזקים, שהם 'יעשו ממני קציצות'. מה שהיה בעיני הכי נורא הוא העובדה שאני זאת שהורחקתי מהמקום. בסופו של דבר, הפתרון שלהם היה להצמיד לו מלווה מטעם המכון על מנת שלא ייגע באף בחורה". למרות פטירתו לפני כחודש, דניאלה טוענת שזה לא מקל על העניין משום ש"הוא עדיין לא קלט שמשהו לא בסדר וכל הסביבה שלו המשיכה להלל אותו. אולי בסך הכול הפרעתי לתהילה שלו לתקופה מאד קצרה".
למה החלטת לדבר על זה?
"כי יש נטייה חברתית להאשים את הנשים המתלוננות על כך שהן לוקחות את הזמן ולא מדברות כבר כשזה קורה. הסיבה היא שאין מערכת שתומכת בנשים וגברים שעברו התעללות, פרט למרכז הסיוע שנעזרתי בו רבות לאורך כל הדרך. מי משלם על המשפט, ועל האבטלה הכפויה, ועל הטיפולים הפסיכולוגים? חשוב להתחיל את החינוך לכבוד לזולת, לנשמתו ולגופו עוד בגילאי גן. ברגע שזה קורה למישהי או למישהו - צריך ללמד מה עלינו לעשות, וכיצד להתייחס למקרה. לכן אין פלא שמעדיפים לפעמים לא להתלונן. כשזה קרה לי בעבודה, הבנתי שהאונס שעברתי לא חיסן אותי ממה שיקרה בעתיד. זה יכול לקרות לכל אחת. לא עשיתי משהו מיוחד באותו יום או לבשתי משהו מסוים. ועדיין, לא משנה מה, אנחנו תמיד מאשימות את עצמנו. שאלו אותי למה לא דחפתי אותו למשל. הסיבה היא שהוא היה מבוגר ממני ואני קפאתי במקום כשזה קרה. מי שהחזיק אותי כל יום - הן הבנות של מרכז הסיוע. הייתי עוצרת בדרך בין העבודה לבית ומנהלת איתן שיחות ארוכות כי לא רציתי להיכנס בוכה הביתה. אם מישהי לא יודעת מה לעשות, פשוט תתקשרי אליהן לא משנה באיזו שעה".
על פי דניאלה מה שהפריע לה זה העובדה שמי שסבב אותה ידע והמשיך להתנהג כרגיל. מסתבר שהיא לא לבד. על פי סקר מיוחד שנערך עבור איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לקראת מבצע ההתרמה השנתי ברשת סופר-פארם בנושא "שוברים את קשר השתיקה", 68% מהנשאלים שידעו על חבר/ה שעברו פגיעה מינית לא דיווחו עליה. רוב הדיווחים על פגיעה מינית היו על פגיעה שהתרחשה במקום העבודה.
"התוקף הוא לא המרכז, הוא הסימפטום"
עבור מיכל, הרצון להיחשף נבע גם מהשאיפה להפוך את היחסים שבין קורבן ומותקף. "ברמה החברתית, מה שכולם זוכרים זה את המטרידים. מי שעולה עכשיו לכותרות למשל הוא עמנואל רוזן, זה נותן לו לגיטימציה להיכנס לתפקיד הקורבן. השיח מתנהל ברובו סביבו, אבל הוא לא המרכז. הוא רק הסימפטום לבעיה רחבה הרבה יותר. כל הדיון מוסת מהעיקר".
מיכל אומרת שנשים רבות בוחרות שלא להיחשף מחשש שישמיצו אותן שכן לא מבינים את המורכבות שבמקרים שכאלה. "כשמספרים את הסיפור עצמו, את הפרטים: מה היה, מי אמר מה ומה נעשה - זה בדרך כלל נשמע סתמי, שטוח. אני מאמינה שככל שיותר נשים ייחשפו בפניהן וייתנו את הקולות שלהן - זה יסיר את הבושה ויביא להבנה טובה יותר לכלל החברה מה זה להיות מוטרדת. נכון שלא כל אחת רוצה להיות 'המסבירה הלאומית של הטרדות מיניות' ועל כן זו דילמה לא פשוטה. לצערי, אני לא יכולה להגיד לכל מוטרדת להיחשף כי אני יודעת עם איזה קושי אדיר יהיה עליהן להתמודד. אבל גם יש המון תמיכה"
" לכל דבר יש מחיר"
מיכל טוענת שהגשת תלונה זה דבר מאד קשה וחשוב שלמי שמגישה אותו יהיה מערך תמיכה מאד גדול. ""ישנן שתי סיבות עיקריות להתלונן: ברמה האישית, זה נובע מכך שאת מרגישה שאין לך ברירה אחרת. את תחת סוג של טרור ואת רוצה שזה ייפסק באופן מיידי. ברמה החברתית, את מגישה תלונה מכיוון שאת רוצה לעשות מעשה כאמירה חברתית. לכל דבר יש מחיר, גם להגשת תלונה וגם להחלטה שלא להתלונן. זה לא נכון לשפוט, חשוב רק לזכור שגם במקרה הזה צריך לשקול עם איזה מבין שתי האפשרויות - כל אחת והמחיר שלה - את מוכנה או יכולה להתמודד בטווח הארוך, כמו עם כל בחירה בחיים".
בגידה קשה מצד מקום העבודה
עו"ד דנה גינוסר, רכזת ליווי בהליכים משפטיים במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים, מסבירה שהטרדה מינית במקום העבודה אמנם אינה נחשבת לחמורה שבעבירות המין, אך היא חוויה המערערת קשות את עולמה של הנפגעת ומתבטאת בתסמיני פוסט-טראומה מובהקים. "לצד הפולשנות וההשפלה שבהטרדה עצמה, בין אם היא מילולית ובין אם היא כרוכה במעשים מגונים, עוצמת הפגיעה הטראומטית קשורה בבירור לאופן שבו מתייחס מקום העבודה לפגיעה ובדרך הטיפול בתלונה. אנו רואות שאצל נשים רבות שנפגעו במקום עבודתן, התגובות הרגשיות הקשות ביותר מתייחסות לתחושת הבגידה הקשה מצד מקום העבודה, שאמור היה להיות קשוב למצוקתן ולהגן עליהן. רבות מהן נאלצות לצאת לחופשה כפויה או לחופשת מחלה, כי מקום העבודה לא מטפל ביעילות המתבקשת בתלונתן והן אינן עומדות בלחץ הנפשי העצום".
לדבריה, כשמתרחשת פגיעה מינית בתוך מקום העבודה, נוצרת, במקרים רבים, דינמיקה אנושית שמזכירה לנו מאוד את הדינמיקה בפגיעות בתוך המשפחה. "הכחשה, מזעור חומרת הפגיעה, קשר שתיקה, יצירת מחנות, עמידה לצד התוקפן, האשמת הקורבן. הרבה פעמים המטרידן הוא טיפוס 'סדרתי', וכשעובדות אחרות שומעות כי הנפגעת הגישה תלונה, או מתכננת לעשות כן, הן משתפות אותה בדיסקרטיות בהטרדה שהן חוו, מחזקות אותה על בחירתה להתלונן ורואות בה 'גיבורה' שתחשוף את העוול ותציל גם אותן. פעמים רבות מובטחת תמיכה מצד עובדות ועובדים אחרים, המצהירים כי ישתפו פעולה עם הבירור ויעמדו לצדה של הנפגעת, אך מאוחר יותר מתפוגגים ונעלמים התומכים והנפגעת נותרת לבדה במערכה. קשה לשפוט אותם, כי מסתבר, לצערנו, שבעולם העבודה הפחד משחק תפקיד מרכזי, בתוך מערכת היררכית המעצימה מאוד פערי כוחות".
הסיוט האמיתי של הנפגעת הוא כאשר היא לא מקבלת סויע מצד הממונים עליה ותוהה האם היה עליה להמשיך לספוג את ההטרדות ולשתוק. "התנכלות, המוגדרת בחוק כ"פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית, או בתלונה או בתביעה, שהוגשו בגין הטרדה מינית" היא עבירה פלילית חמורה אף יותר מההטרדה עצמה והמעביד והמתנכלים עלולים בהחלט למצוא עצמם חשופים לחקירה פלילית ולתביעת נזיקין אם הם מאפשרים את התרחשותה".
בימים אלה מתקיים מבצע התרמה למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ברשת סופר-פארם. בכל סניפי הרשת ניתן לרכוש מארזי ברכה בעלות 10₪, כל ההכנסות יועברו כתרומה למרכזי הסיוע. חתמו בלינק הזה על אמנה נגד אלימות מינית. מספרי טלפון של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: לנשים: 1202 לגברים: 1203
>> הרתה 13 פעמים כדי שבעלה לא יכה אותה
>> מאקו נשים גם בפייסבוק: בואי, הקפה עלינו