כשנכנסה לסטודיו ההיפהופ של סול שגיא ילדה מוכשרת בת 12 אי שם ב-2013, לא היה לה מושג שהיא עומדת בפני מי שתגדל להיות הכוכבת והתופעה נועה קירל. היום, היא אומרת, לצד הגאווה יש גם תחושת פספוס. "רציתי מאוד לעבור איתה את הדרך הזאת להצלחה, אבל בגלל משברים אישיים שעברתי באותה תקופה העברתי את זה הלאה לאנשים שאני סומכת עליהם ואני נשארתי ברקע של זה. זה מבאס אותי ממש היום, אבל מצד שני כל דבר קורה מסיבה מסוימת ויותר הצלחה מזה לא יכולתי לאחל לנועה".
שגיא, בת 32, בעלת רשת "סול דאנס" ואם לשתיים מרעננה, החלה את דרכה כמורה להיפהופ באופן מאוד לא שגרתי כבר בגיל 16 – בהונג קונג. "ההורים שלי התגרשו ואבא שלי עבר להונג קונג", היא מספרת. "הייתי אמורה לטוס אליו רק לקיץ, ובקיץ הזה לקחתי את כל הילדים בקהילה היהודית שם והעברתי להם שיעורי ריקוד באיזה סטודיו שהיה שם, ואז זה הפך לחוג. זה היה פשוט נורא זמין ואיזשהו תירוץ לא לחזור לארץ, אז נשארתי שם ולימדתי במשך שנה. אני מאוד אוהבת את הונג קונג, זאת עיר פשוט מטורפת, בהשוואה לארץ הם מאוד מנומסים, הכל מאוד מאורגן ומתוקתק. אחרי שנה הרגשתי שזה גדול עליי, הייתי בת שבע עשרה ורציתי לחזור לחברות שלי ולהיות ילדה. הרגשתי שאני מפספסת את החיים שלי, זה זרק אותי לחיים בוגרים נורא מהר".
"אני הייתי בהיריון והחברות שלי היו בטיול אחרי צבא"
כששבה ארצה החלה ללמד במקומות שונים ברחבי הארץ, ובגיל 19 הספיקה גם לבנות כוריאוגרפיות לקבוצת המעודדות של מכבי תל אביב תחת ניהולה של ילנה רינון. בתקופה הזו הכירה גם את מי שיהיה אב ילדותיה וממנו גם תתגרש – עוד בטרם הספיקו מרבית בנות גילה להתחתן. "הוא היה גדול ממני בעשור ורציתי כבר לצאת מהבית ושיהיו לי חיים עצמאיים", היא אומרת. "התאהבתי ברעיון שיש לי חבר וחשבתי שהוא האלוהים שלי. אחרי כמה חודשים נכנסתי להיריון לא מתוכנן וצ'יק צ'ק ארגנו חתונה, אהבתי אותו ואהבתי את הרעיון שתהיה לי משפחה ושאני אהיה אמא צעירה. ילדתי בגיל 21. החברות שלי היו בשוק כי בזמן שאני הייתי בהיריון הן היו בטיול אחרי צבא. היום הבנות שלי בנות שמונה ועשר ושאר החברות שלי עם תינוקות".
למרות השמחה הכרוכה בהקמת משפחה, שגיא מספרת גם על הרגשות הקשים שליוו אותה באותה התקופה. "זה היה משבר מאוד גדול בשבילי, רציתי לעבוד כרקדנית ולהתפתח, הייתי בתחילת לימודי תואר בוינגייט לחינוך גופני ועצרתי את זה. הגעתי למסקנה שהכי נכון בשבילי זה ללמד במקום שיהיה שלי, כי זה יהיה הכי יציב".
שגיא פתחה את הסטודיו הראשון שלה ברעננה והעסקים החלו לשגשג, אך מיד לאחר לידת בתה השנייה נפרדה מבן זוגה. "הייתה לנו תינוקת בת חודש-חודשיים וילדה בת שנתיים, ואני צריכה לתפעל את הסטודיו מאלף ועד תו. אני רואה עכשיו את החברות שלי עם התינוקות שלהן ואני מבינה שלא היה לי את הפנאי להיות אמא. הייתי בהלם קרב".
ואז, בלב הימים הקשים האלה, מגיעה לסטודיו שלה תלמידה חדשה ואנונימית – נועה קירל. "מתקשרת אליי מישהי ואומרת: 'שלום, הבת שלי מאוד מוכשרת, היא רוקדת באיזה סטודיו ואני מרגישה שלא מעצימים אותה שם, היא אמרה לי שהיא רוצה לרקוד רק אצלך, ואני רוצה שהיא תבוא לשיעור ניסיון'. חשבתי לעצמי – 'בסדר, עוד אמא שמתלהבת מהבת שלה, היא לא אובייקטיבית'. ואז מגיעה אליי ילדה כל כך מוכשרת עד שנפלה לי הלסת. קודם כל התאהבנו אחת בשנייה, נועה הייתה מאוד מחוברת לסטודיו, הייתי מסיעה אותה ומחזירה אותה, היא הייתה מוציאה את הבת שלי מהגן לפעמים. היינו מאוד קרובות והייתי דמות מאוד משמעותית בשבילה".
למרות זאת, את הפריצה הגדולה של קירל שגיא לא ליוותה בעצמה. "הייתי עסוקה בהרחבת העסק, בהתפתחות בית הספר למחול ובהתפתחות אישית, אז דאגתי להעביר את השרביט אל המורים שהסמכתי, והם היו אלה שפרצו עם נועה".
היא בלטה כבר מהרגע הראשון?
"כן. היא הייתה בין הרקדניות הכי טובות שהיו לי. היא לא סתם היא הגיעה למה שהיא הגיעה, היא סוס עבודה, משקיענית, היא לא וויתרה לעצמה. אמא שלה הייתה מתקשרת אליי וצוחקת שנועה מראה לה את הריקודים שלמדה בסטודיו ושהיא נראית כאילו היא בהתקף, היא הייתה צוחקת – 'מה עשית לילדה, למה היא רוקדת כל כך חזק?' ההורים שלה מדהימים, מאוד תמכו בה לאורך כל הדרך. רוב הזמרות שעושים להן כוריאוגרפיה רואים את זה בריקוד – אם תראי קליפ של נועה וקליפ של אנה זק, את תראי את מורכבות הכוריאוגרפיה, אנה לא יכולה לעשות מה שנועה עושה. אף אחת לא יכולה לרקוד כמו נועה, היא מספר אחת, לא יעזור כלום".
שגיא מספרת כי היא מקפידה לשמור על דימוי גוף חיובי אצל הנערות שרוקדות אצלה. "אחד הדברים שהכי אהבתי בזה שנועה היא מודל לחיקוי זה שהיא לא עור ועצמות, והיו לה גם תקופות שהיא הייתה יותר וזה לא היה משנה", היא אומרת. "יש הרבה בנות שרוקדות ממש טוב והן לא כאלה רזות, בנות מלאות, וכשהן רוקדות ורואות שהן רוקדות יפה, נראות טוב, זוכות בתחרויות ומוערכות זה גורם להן להתעסק פחות בדימוי גוף. הריקוד נותן להן דרך להעריך את עצמן ולא לשפוט את עצמן לפי המשקל שלהן. הרקדניות הבוגרות שלי ב-ט'-י' הן כל כך מוכשרות שאין כבר שיח מי יותר רזה ומי יותר מלאה. זה לא אומר שאני לא מעודדת אותן לאכול ירקות, אבל לא בשביל המראה, אלא כי בסופו של דבר הן ספורטאיות והן צריכות דברים מזינים שנותנים אנרגיה, הן לא יכולות לחיות על מקדונלדס, הן צריכות את האנרגיה הזאת לרקוד".
ההיפהופ זוכה לפעמים לביקורת, אומרים שהוא סגנון ריקוד פרובוקטיבי ומיני שלא מתאים לנערות צעירות.
"יש מגוון רחב של סגנונות היפהופ שחלקם מאוד בוטים. אני יכולה להשוות את זה לסגנונות של ראפ – יש כאלה שמקללים ובוטים ומאוד חסרי גבולות, אבל יש גם כיוונים אחרים לגמרי וסגנונות שאפילו לא מרמזים על מיניות, וכמובן שבחוגים של ילדים אנחנו מתייחסים להיפהופ היותר אולדסקול, ויותר לגרוב ולקצב. היפהופ זה מרים, שמח, אנרגטי וכיפי. היום הרבה אנשים שלא היו קשורים לריקוד יכולים גם כן להתחבר לזה ולהתחיל לרקוד בזכות הטיקטוק. אני מאוד חלוקה בנושא הזה, לילדות שלי אני לא מרשה טיקטוק, יש שם הרבה דברים שקורים וסרטונים מכל מיני סוגים, אבל יש לזה גם צדדים חיוביים".
כיום מונה הרשת של שגיא ארבעה סניפים ואחד נוסף בדרך, ולפני מספר שבועות זכתה משלחת מהסטודיו במדליית הזהב במקצה ההיפהופ בתחרות גדולה בספרד. "אני בשוק שעבר עשור מאז שפתחתי ושהגעתי להישג כל כך גדול", מודה שגיא. "אנחנו באמת מתייחסות לבנות בצורה מיוחדת – אנחנו עוברים על התעודות שלהן בלימודים באמצע שנה לוודא שהן בסדר בלימודים, ולפעמים הן מגיעות לסטודיו ישר אחרי הלימודים כדי לעשות שיעורי בית, יש המון תמיכה בזה מאיתנו. אנחנו מעודדות אותן לא לוותר לעצמך ולהגיע להישגים, ולעשות את זה בדרך נעימה וכיפית וטובה".