כשסוניה סודרי, חרדית ממודיעין, ניגשה בשבוע שעבר עם בנה לבדיקה כללית בבית החולים, היא הופתעה כשהספסל לצדם נותר ריק. "אנשים זיהו שאנחנו חרדים ופשוט סירבו לשבת לידנו", היא מספרת. "זה לא פגע בנו, להיפך, הרווחנו כי אולי האנשים האלה יכלו להדביק אותנו בקורונה".
סודרי, מייסדת התיאטרון החרדי הראשון לנשים "פסיפסו", מרגישה שבכל נסיעה בתחבורה הציבורית הסובבים מאוימים מהנוכחות שלה. "הם מעבירים לי את התחושה שאני נגועה בנגיף רק בגלל המראה החיצוני שלי שמסגיר שאני אישה חרדית. אין לי רגשי נחיתות, מי שמפחד ממני או לא מרגיש בנוח לידי זו בעיה שלו. אבל זה גורם לי לכאוב על המצב שהמדינה נמצאת בו. הרדיפה הזו כלפי הציבור החרדי פוגעת במדינה, היא יוצרת פילוג ואפליה ומחזקת את השסעים וזה הכי גרוע. אני אגזים קצת, אבל זה מזכיר לי את מלחמת העולם השנייה בתקופתה האשימו יהודים והתרחקו מהם כאילו היו מצורעים רק בגלל יהדותם".
מפיצי המחלות החשוכים האלה
הימים הם ימי הסתה ושנאה. מגזרים רבים בחברה הישראלית סובלים מהכללות, מהתקפות ומדה-לגיטימציה, והנשים החרדיות מרגישות את כל אלה על בשרן בחיי היום-יום ומספרות על תחושות קשות מאוד. "דוקטור, יש לי גוש בגרון ואני לא צריכה בדיקת קורונה", אומרת אסתי גרינברג, שחקנית יוצרת ואמנית ספוקן וורד מירושלים, ומספרת שאנשי עסקים ביטלו פגישה חשובה עם בעלה, יזם נדל"ן, ואמרו לו באופן מפורש כי הם לא מעוניינים להיפגש עם אדם חרדי בעיר אדומה. "תפסיקו להכליל. תפסיקו לשנוא. תפסיקו להסית. בעלי ואני חרדים ושומרי חוק. לא היינו אצל ההורים שלנו מאז פורים. אני יושבת עם ילדיי בבית כמו כולם. כל הפרויקטים שלי נעצרו בדיוק כמו כל אשה פרילאנסרית אחרת ברחבי הארץ", היא אומרת, "אבל לנו אין רק קורונה על הראש, יש לנו גם את מועקת ההסתה נגדנו על הלב. פעם זה היה במרומז, אבל היום הדחיה מאיתנו כבר ממש נעשית בגלוי. זה לגמרי פוליטיקלי קורקט להתרחק מאיתנו ולשנוא אותנו, מפיצי מחלות חשוכים שכמונו".
"תפסיקו להכליל. תפסיקו לשנוא. תפסיקו להסית. בעלי ואני חרדים ושומרי חוק. לא היינו אצל ההורים שלנו מאז פורים"
אסתי גרינברג
אפרת ג'הסי, פעילה פמיניסטית ופוליטית וחברה בארגון נבחרות, מספרת שהיא מוצאת את עצמה כדוברת החברה החרדית – למרות שהיא ממש לא מרגישה שהיא מייצגת אותה בכללותה. "הקורונה החזירה אותנו למסגרות ובנתה חומות סביב כל מגזר ומגזר וההכללות הן גסות: פתאם אני כבר לא דמות צבעונית של דוסית מחמד אמיצה, פמיניסטית וקצת שמאלנית, אני דוסית מפיצת מחלות ומצפצפת על החוק וזהו. את בטוחה שאת שיא הליברליות, אבל בשביל הצופה מהצד את לא שונה מחרדית אדוקה ממאה שערים שלא יודעת מי זה מארק צוקרברג".
גם ג'הסי מספרת על היתקלויות לא נעימות באנשים שתייגו אותה רק משום שהיא חרדית. "עליתי במעלית בהרצליה ומישהי תקעה בי מבט מלא שאט נפש ונבחה עלי שאשים את המסיכה על האף. כמעט נבחתי עליה חזרה: 'תגידי את נורמלית, את מטיפה לי, אני שעסוקה בלהטיף למגזר שלי מהבוקר עד הערב? אני המבקרת הראשית שלו! מה את יודעת עליי בכלל? ראית מישהי לבושה כחרדית וזה הספיק לך?".
למרות החוויה הלא נעימה, ג'הסי הרגישה שהמפגש הזה לימד אותה שיעור חשוב. "אני לוקחת אחריות ומקבלת בהבנה את הביקורת כלפי המגזר ממנו באתי. יש לי יחסים מורכבים עם המגזר החרדי, אני והוא לא החברים הכי טובים, אבל עידן הקורונה חשף בפניי את מלוא כיעורה של רדיפת החברה החרדית. זה לא נעים להרגיש שנואה ומורחקת, חשבתי שאני כבר לא כזאת, ופתאום כולם מסמנים אותי ככזאת בדיוק".
לדבריה, במקום להיעלב היא בוחרת לעשות חשבון נפש פנימי. "צריך להשקיע בהסברה פנימית ובמנהיגות מאחדת ולא מפלגת, לצמצם את הביקורת הפנימית שלנו זה כלפי זה. אנחנו ביננו לבין עצמנו מכירים את הבעיות שלנו הכי טוב. בואו נפעל לתקן ולשנות".