שייקספיר טען פעם שוורד הוא ורד, אפילו אם יקראו לו בכל שם אחר – עדיין יהיה לו ריח מתוק. לי יש רק בעיה אחת עם זה, מר וויליאם – מי יידע לזהות את הוורד כשהוא ישנה את השם שלו?
פעם הזהות שלך כאישה לא הייתה כזו משמעותית. בשנים ההן לא יכולת להצביע, לצאת לעבוד או להרוויח כסף משלך. מספיק לקרוא את "גאווה ודעה קדומה", ולהבין עד כמה חשוב היה להינשא לגבר בעל מעמד, שיפרנס אותנו וידאג לכלכל אותנו. אי אז הייתה למילה "בעל" משמעות, כיוון שהתכלית העיקרית של נישואין הייתה כספית, הכתובה הייתה באמת שטר הבטחה כלכלית, ומרגע שהאישה נקנית על ידי בעל הממון, אך טבעי שזו תיאלץ לקבל את תגית שם המשפחה שנרכשה עבורה. פעם, כאמור, זה היה מאוד מקובל.
לכל אישה יש שם: ממתי המדינה קובעת?
תוסיפי את השם: כך לא תוותרי על המורשת ותשמרי על שלום בית
אבל היום אישה בעלת תבונה לא תינשא מבלי שיש לה ביטחון כלכלי משל עצמה. נכון, גם בקרבתי יש עדיין נשים שבונות על הממון של בן זוגן, מבלי לחשוב על הסטטיסטיקה המפחידה של גירושים, ועל הסיכוי הרב להפוך לאם חד הורית עם גרוש שלא משלם מזונות. אבל הן במגמת מיעוט וטוב שכך.
בהנחה שאת מספיק מפותחת, שקולה וחכמה, אני מאמינה שתבחרי להיכנס לחיי המשפחה כשאת בעלת אמצעים, מקצוע, שאיפות ורצונות – ולא פחות חשוב – עם שם. אז למה לעזאזל בשנת 2011 אני עדיין צריכה להתפשר, ולוותר על שם המשפחה שלי אותו נשאתי בגאון מאז נולדתי עבור שם משפחה אחר וזר?
אני, חברים, מתעקשת להישאר עם השם המוכר והידוע. אז ודאי יקומו כמה ויגידו לי: "אוקיי, אז תוסיפי את שם המשפחה שלו על שלך, וככה לא תוותרי על מורשת משפחתית מכובדת, ולא תערערי את שלום הבית".
ואני בתגובה אומר: זובי. או במילים אחרות: "בחור, רוצה שאקח את שם משפחתך? קח גם אתה את שלי – ונחיה כזוג מלא שמות. מעין ופלוני רודה-אלמוני". נשמע אך הוגן, לא כך? אז זהו שלא. העצוב הוא שהתפתחנו רק עד גבול מסוים, וכמות הגברים שאני מכירה שמוכנים להסתובב עם שני שמות הוא מזערי עד כדי לא קיים.
"זה משנה לך?", אני שואלת את בן הזוג שלי, וזוכה לתגובה האדישה: "לא".
ואני תוהה מה היה קורה אם כן היה אכפת לו? אני רוצה להאמין שגבר שאכפת לו מדברים כאלה, כמו כזה שמפריע לו שאני מרוויחה יותר או אחד שלא יסכים לחלוק איתי בבוא העת את חופשת הלידה אם לא ארצה לקחת את מלואה – לא היה מתאים לי כבן זוג. ממש כמו שלא היה מתאים לי אחד שלא צוחק מהבדיחות שלי, או בחור שהוא לא כדור אש במיטה. כן, אלה לגמרי הדרישות שלי ברשימת התכונות המבוקשת שיצרתי מבעוד מועד.
אבל איך נסביר לילדים?
והנה עוד טיעון שאני מקבלת מהרבה מאוד נשים נשואות ובעלות ילדים: אלה החליטו לאמץ את שם משפחת הבעל רק כי הן מוטרדות מהמחשבה מה יקרה כשהילד יהיה גדול מספיק, ויתהה למה לאמא יש שם משפחה אחר, והן לא יידעו מה להסביר.
ובכן, יש לי יופי של תשובה עבורן: תאמרו לילד שלכן , או לילדה, שלאמא היה שם לפני שהיא התחתנה עם אבא, ושהעובדה שיש לה שם אחר לא אומר שהיא לא אמא, אלא שהיא הרגישה שהיא רוצה לשמור על הזהות שלה. כיוון שזה טיעון שהוא כל כך מלא היגיון, אני לא רואה שום סיבה שהילדים שלכם לא יבינו אותה. וחוץ מזה, גם ככה עוברות שנים עד שהם מגיעים לשלב שבו הם מבינים שיש לכם שם של ממש שהוא לא "אבא" ו"אמא".
אז אני מעין רודה, מצהירה קבל עם ועדה שזהו שמי - מעכשיו ועד הנצח.
(אלא אם כן אני אהפוך לבת מלוכה. מעין מאונטבטן-ווינדזור: זה השם היחיד שאני מוכנה להחליף אליו)
ומה את חושבת על זה? תעשי לייק ותשתתפי בדיון