זה היה בכיתה ח', בגיל 13 או 14, כשהוא הגיע לבית ספר חדש וראה בפעם הראשונה את שירה. "היא לבשה ג'ינס קרועים וחולצה גזורה כזו, שרואים את הפס של החזייה. מאותו היום היא הייתה הפנטזיה שלי. כל התיכון רציתי לשכב איתה. הייתי חושב עליה וחולם עליה ובעיקר מדבר עליה. המון. פשוט הייתי עסוק בלחשוב על דרכים שיגרמו לזה לקרות, איך אני משיג אותה. החלטתי שעד גיל 20, לא משנה מה, אני חייב להיות עם שירה. היה נראה לי לא הגיוני שאני אמות בלי להיות איתה. אפילו נתתי שם למבצע הזה – 'בירה ונשירה'".
הסיפור על שירה ממשיך במפגש מקרי, בערך עשור אחרי סיום התיכון. "התחבקנו חיבוק ארוך כזה וממש שמחתי לראות אותה, מלא זמן לא היינו בקשר. ברגע הכל חזר, בשניה. בערב אחרי איזה שבעה ניסוחים שונים כתבתי לה – 'ארוחת ערב?'. שלושת-רבעי שעה אחרי אני במסעדה עם שירה. ויש ווייב טוב והמבטים בינינו איכשהו אחרים הפעם. אנחנו מדברים ומסתובבים בעיר כאילו אנחנו ביחד כבר שנים, כאילו זוג, ואני רק חושב שאני חייב לשכב איתה, יאללה, מספיק, די, זהו, זה חייב לקרות.
ככה גבר אמור להתנהג
הסיפור הזה, שקרה באמת, עוסק אמנם בהתאהבות – אבל גם בחוסר חיבור רגשי למה באמת הגבר רוצה ובחוסר תשומת לב אם מאחורי תכניות הכיבוש המפורטות עומד עדיין רצון אותנטי. "הציפייה הזו, הצורך להשיג את הפנטזיה, הנורמה הגברית שבה גבר לא יכול להיות לא מעוניין או לא ליהנות ממין - זה דבר שלגברים כמעט אסור להגיד אותו", אומרת גל סבו, במאית ויוצרת המופע, "הנושא של גבריות אמנם בוער היום, ובכל זאת יש עדיין המון שיח לא מדובר. גברים עדיין אמורים להתנהג בצורה מסוימת".
ערן לחמן, אחד משלושת המשתתפים, מספר שהוא ממש פוחד לזרוק כדור, ומילדות אבא שלו נוהג להקניט אותו על זה; ושגיא טל נזכר איך כשעבר דירה עבד שלושה ימים וניסה לתלות מדפים, אבל כל מה שהוא תלה נפל. כשאבא שלו הגיע, הוא אמר לו "זוז" והתקין את הכל בשעתיים. "עדיין יש דברים שאני 'חייב' לעשות כי אני גבר", הוא אומר, "עדיין קשה לי יותר להביע רגשות מאשר לבת הזוג שלי, ואפילו עדיין מפריע לי שאני לא מפרנס כמו שצריך. להיות מודע למגבלות שהמגדר שלי מייצר לא תמיד עוזר לי להפטר מהמגבלות האלה".