"לכל אחת יש משהו שהיא לא סובלת בגוף שלה. זו תופעה חברתית קשה. זו המכה החברתית של המאה ה- 21', כך צוטטה גליה גרנות, שמעבירה סדנאות על דימוי גוף לצעירות ותלמידות תיכון מטעם שדולת הנשים, בכתבה שהופיעה במוסף 'גלריה' של עיתון "הארץ". תופעה חברתית? אני הייתי הולכת דווקא על תופעה אנושית טבעית, הכי טבעית שיש. אני אפילו מרשה לעצמי לזרוק ניחוש פרוע במיוחד שהתופעה הזו קיימת עוד מאז המצאת הראי.
בלי לעשות סבב טלפונים, אני יכולה להבטיח לגב' גרנות שלכל אחת מחברותיי ומבנות/ בני כיתתי הייתה בעיה עם הגוף שלהם וזה לא באמת משנה שלרוב מדובר היה בפרי דמיונם הבלתי-מנוסה. אלא אם כן, יש לכם הסבר אחר לכך שמדי ספטמבר של כל שנה חדשה, חלק מהם היו חוזרים עם אותו שם אמנם, אבל עם אף שונה לגמרי, חזה מוגדל או אוזניים מוקטנות.
להערכתי, עוד לא נולד המדען שיצליח להמציא את הטינאייג'ר שיעביר את נעוריו בלי לתהות מידי פעם מדוע הגבות שלו כה מיודדות האחת עם השנייה, או האם האוזניים האלה שלו הן בטווח הנורמה או בטווח השידור הלווייני, ומה הסיכויים שכפות רגליים אלה יפסיקו לגדול מתישהו. נתקלתי גם במי שהיו עסוקות בדו-שיח נוקב וצפוף עם הברכיים שלהן.
אחח, נפלאות גיל ה-30
ולמרות כל אלה, כשאת מתבגרת וצולחת את שנות העשרים ומתייצבת בגאווה בפתחן של שנות השלושים שלך, את מוצאת את עצמך לפעמים תוהה כמה אנרגיה בזבזת בנערותך על אותה ביקורת עצמית, ילדותית אך נוקבת, שלפעמים מתמקדת בשטויות כמו "למה אין לי עצמות בריח בולטות?".
זהו, ללא ספק, היה אחד השלבים הכי משמעותיים בפסיעה הבטוחה לעבר השנה ה- 30 של חיי כאישה – אותו רגע שהבנתי שהאבק צונח, הסערות נרגעות, הרדיפה המסחררת אחרי ניסיונות התצוגה-האורקולית שמאפיינת את שנות העשרים הופכת לבלתי-רלוונטית ומתוך חומר הגלם שחשבת שאת, מופיעה פתאום דמות שמבינה שאפשר גם בלי עצמות-בריח בולטות. מי היה מאמין.
ולכן, באחרונה, כשיצא לי להיתקל באחד העיתונים היומיים בכתבה מיוחדת לקראת יום ההולדת ה- 50 של בובת הבארבי בה התראיינו חמש נשים מטופחות שלפחות בעיני עצמן ענו לתדמית המתבקשת, מצאתי את עצמי מתענגת על אסופת ציטוטים שהסגירה בעיקר מאמצים נואשים להיראות בלתי-מתאמצות. "אני בת 55 ואין לי קמט אחד! יש לי פשוט גנטיקה מופלאה, אני לא זקוקה לאף קרם!" האחת העידה על עצמה, הבלונדה לצידה, לבושה בשמלת ערב רצוצת-פאייטים ומבט של "נכון שלא רואים שאני עמוסה במייק-אפ?" מספרת ש"אני רואה קוסמטיקאית רק פעם בכמה חודשים!" (שימו לב: לא עוברת טיפול, חס וחלילה, רק רואה את הקוסמטיקאית).
חלומות על הג'ינס מגיל 15
מצמצתי אנוּשוֹת. הייתכן? הייתכן שאת כל הליך הקבלה-העצמי הזה שעברנו בגבורה בברכיים שרוטות וכפות ידיים אדומות מרוב אחיזה-במציאות, עברנו רק כדי שבגיל 50 נישמע כאחת מפקאצות הקניונים? מה זה אוסף ההצהרות הבלתי-אנושיות האלה? למה שאישה בת 52 תשאף עדיין למידה 0, ומה עם הקווים העגולים, הנשיים, היפים האלה שצימחנו לצד עמוד השדרה האישיוּתי שגידלנו, אין להם ערך? על מי נביט בהערצה, לאן עלינו לשאוף אם נשים בגיל 50 פלוס במאה ה-21 לא מסתפקות בחזותן המטופחת, אלא מתעקשות לשווק תדמית מאולצת של "לפעמים, אני פשוט שוכחת לאכול!" ומנסחות משפטי ניצחון מגוחכים כמו "הג'ינס שלי מהתיכון עדיין עולה עלי!"
אני יכולה להבין למה מריה קארי, שמגדירה את עצמה כ"לנצח בת 12" (מה שבוודאי מתאר בצורה מדויקת בעיקר את מצבה הנפשי) מיהרה להתגאות בתכנית של אופרה ווינפרי על כך שבגיל 38 היא עדיין יכולה ללבוש את הג'ינס שלה מהתיכון, אבל נשגב מבינתי מה גורם לכוכבת קולנוע יפיפייה וסקסית כמו האלי ברי בת ה- 40 שבכל זאת עושה רושם קצת יותר יציב, לספר בראיון למגזין "אין-סטייל" שפעם בשנה היא מודדת את ג'ינס המיקי-מאוס שקנתה בגיל 15 ומגדירה זאת כ"מבחן השנתי" שלה". "אם אני מצליחה להיכנס לג'ינס, הכל טוב בעולם!", היא אומרת ואני מבינה שגם הפרופורציות של גיל 15 עדיין איתה. אז נכון, גם מדונה לא בדיוק מקבלת את עצמה כמו שהיא, אבל היא לפחות חוסכת מאיתנו משפטי פיטר-פן נוסח "יש לי גנטיקת על!". לפחות אצלה, ניכרת העבודה הקשה. מס' תמונות הפפראצי שלה באמצע אימון ריצה עולה על מס' המבקרים בוותיקן ערב חג המולד.
איפה לחתום בבקשה?
כשירות לעם, למין הנשי, למריה, להאלי, לבנות הנעורים המתענות מול המראה שממש ברגע זה מתעבות את הכתפיים, או את הבהונות, או את הגבה השמאלית שלהן- אני רוצה להביא כדוגמא שתי נשים, אחת ישראלית ואחת פחות: הראשונה היא יונה אליאן היפיפייה בת ה- 59, שכל שנה עושה אותה יפה יותר ללא כל ניסיון פתטי להיראות כמו בת 17. בראיון ל"פנאי פלוס" לפני כשלוש שנים אמרה ש"יש משהו יפה בלהיות מקומט. אני רואה לפעמים שחקניות בריטיות מלאות קסם על המסך ואומרת לעצמי שהמחשבה על ניתוחים פלסטיים זאת מחשבה מיותרת".
דוגמא מעוררת השראה נוספת היא הלן מירן הנפלאה, השחקנית בת ה- 64 עטורת הפרסים ממוצא בריטי-רוסי, שתמונתה בביקיני אדום שצולמה לפני כמה חודשים גרמה לי לאהוב כבר עכשיו את מי שאני עשויה להיות בגיל שישים פלוס. אני לא סגורה על הביקיני, אבל על החיוך הזה, העמידה הבטוחה שלה, והגישה הזו שכולה אהבה עצמית ושום ניסיון להיות בת 15 שוב - אני מוכנה לחתום כאן ועכשיו; פה, פה ופה.