בגיל 57, באמצע החיים, עם בעל ושתי בנות גדולות, טלי נאמן סבו גילתה שקרה לה משהו רע מאוד כשהייתה ילדה קטנה. אביה, שעד לאותו הרגע זכרה אותו כאיש אהוב ואבא מסור, נהג להסתגר עמה בחדר העבודה שלו ולנגוע בה בצורה שאבות לא אמורים לנגוע בבנותיהם. האב עצמו נפטר לפני מספר שנים, וטלי ההמומה נותרה לבדה לגמרי בעולם עם הגילוי, הזוועה ואובדן האמון – בלי היכולת להתעמת עם האב.
"לפני שנתיים צפיתי בהצגה 'הסוד הגדול' של מאיה בולצמן, נפגעת גילוי עריות בילדותה. באותו היום התחילו לעלות אצלי זיכרונות ופלאשבקים מגיל חמש. באותו הזמן הרגשתי שמשהו חוסם אותי מבחינה אמנותית והייתי בטיפול פסיכולוגי כדי לברר את העבר ולהבין מה זה. כשהתחילו הפלאשבקים המטפלת שלי עזרה לי למקם ולסדר את הסיפור, להאמין לעצמי.
"נזכרתי איך בגיל הגן הייתי בורחת מבית הילדים בקיבוץ אל חדרון עבודה קטן מחוץ לבית הוריי, בו אבא שלי היה עובד בלילות על הדוקטורט שלו, ושם זה היה קורה. אין לי הערכה כמה זמן זה נמשך, זה היה משהו כמו כמה חודשים. אני לא יודעת מתי ולמה זה התחיל או מתי ולמה זה הסתיים, וכבר אין לי את מי לשאול".
אביה של טלי נפטר, כאמור, לפני כחמש שנים – שלוש שנים לפני שהזיכרונות הקשים טלטלו את עולמה. אמה הקשישה נמצאת עדיין בחיים, אולם מחלת האלצהיימר חוצצת בינה ובין הגילוי של בתה. "אין לי שום דרך לברר אם היא ידעה ושתקה, או לא שמה לב למה שקורה לי, למרות שאני לא מבינה איך אפשר לא לראות כשכזה דבר עובר על הילדה שלך. ביליתי את כל החיים בלכעוס עליה אבל עכשיו אני כבר לא כועסת".
איך ידעת להאמין לזיכרון כזה הזוי שצף פתאם?
"אני בת 59, כלומר לקח לי יותר מ-50 שנה להיזכר במה שקרה לי. אבל ברגע שהזיכרונות התחילו לצוף היה לי מאוד ברור שזה משהו שליווה אותי כל החיים מבלי שהייתי מסוגלת לגעת בו. כשאי אפשר לגלות את הסוד, מוצאים דרכים לשכוח אותו.
"גם קודם היו כל מיני רמזים, ורק בדיעבד אחרי עיבוד החוויה עם פסיכולוגית אני יכולה לשייך אותם למה שעברתי: חוסר אמון בסיסי בבני אדם, תחושת בדידות קיומית גם כשאני מוקפת בהרבה אנשים, רגשי אשמה על כל דבר. כל טעות שמישהו עשה בעבודה לקחתי תמיד על עצמי, גם כשלא היה לזה שום קשר אליי. בדיעבד, אני מבינה שזה מוטיב שמאפיין נפגעי גילוי עריות: את לא יכולה להסביר איך ההורה שאת אמורה לסמוך עליו עושה דבר כזה, אז את לוקחת על עצמך את האחריות והאשמה".
היו לך רגעים שפקפקת בעצמך?
"ודאי שהיו. כשבמשך כל כך הרבה שנים את עושה הכל כדי לשכוח, טבעי שתילחמי בעצמך כשאת מתחילה להיזכר. היו הרבה פעמים שחשבתי שאולי אני ממציאה, שאולי זה לא נכון, אבל כשאני מסתכלת על עצמי ועל השחרור שהגיע בעקבות הגילוי יש לי הוכחות לעצמי. אמנם אין הוכחות פיזיות, כאלו של בית משפט, ואי אפשר לעמת את אבא שלי עם הדברים, אבל היום, אחרי התהליך שעברתי, אני בטוחה לחלוטין שהזיכרונות האיומים האלו קרו באמת".
עוד בערוץ הנשים:
- איך המציאו את הזומבה? סרטון מגניב מציג את הטרנדים הבולטים בכושר נשי
- המדריך לשפתון בשלושה צעדים קלילים
- הסרגל שיגלה לך מה חושבים עליך לפי אורך החצאית שלך
"פחדתי שאולי הוא פגע גם בבנות שלי"
להוריה אמנם כבר לא יכלה טלי לספר, אולם כל המעגל הקרוב - בן זוגה, בנותיה, אחיה (שלא נפגעו מהאב בעצמם), חברים ובני משפחה נוספים - שמעו על הגילוי. "למזלי, 99% מהתגובות שבהן נתקלתי כשסיפרתי את הסיפור היו של אמון מוחלט. אבא שלי זכור לכולם, וגם לי, כאיש מקסים ואוהב, ובדיוק כמו שהיה לי עצמי קשה להאמין בהתחלה בזיכרונות שעלו לי, כולם הופתעו מאוד, אבל האמינו לי. אחד הפחדים הגדולים שלי היו שאבא שלי פגע גם בבנותיי, אבל לשמחתי דיברתי איתן בגלוי על הנושא, ושתיהן לא נפגעו".
איך ההרגשה להיזכר פתאם בדבר נורא כל כך?
"הרגשתי הלם וחוסר אמון. זכרתי את אבא שלי כאיש נהדר, ולגלות פתאום דבר כזה הופך את כל מה שאתה יודע על עצמך, על המשפחה שלך. אבל עם כל הכאב והקושי העצום, הגילוי הוא שחרור והעיבוד מאפשר להמשיך הלאה. ההדחקה גובה מחיר בל יתואר, זה כמו כלא. אני הייתי מאוד מנותקת רגשית. הדחקה מצריכה אנרגיה בלתי נדלית והיא נוגעת בכל תחום בחיים".
את הזעזוע שחוותה לקחה טלי למקום חיובי של יצירה, ולאחרונה יצא לאור ספר ילדים שאיירה, העוסק בגילוי עריות במשפחה. "כשמאיה בולצמן, הכותבת, הציעה לי לאייר את הספר, לקח לי זמן להסכים. היו הרבה דרקונים שהיתי צריכה להזיז מהדרך, אבל זה היה מאוד תרפויטי. חלק משמעותי מהריפוי שלי הוא ביצירה".
מעבר להחלמה האישית שלה, טלי רואה בספר שלה, כמו גם בהתנדבות במרכז לנפגעי תקיפה מינית, שליחות למען ילדים אחרים שעוברים התעללות. "אנחנו עושות סדנאות בבתי ספר במטרה לעודד ילדים לדבר, לחשוף את הסוד. אחד הדברים הכי חזקים אצל ילד שעובר התעללות מינית הוא ההרגשה שרק אתה מתמודד עם דבר כזה, אבל לצערנו המציאות שונה בתכלית, ויש כל כך הרבה ילדים כאלו. חייבים לתת למי שנפגע את התחושה שהוא לא היחיד, וזה בסדר לדבר על זה, לצייר על זה, להביע במשחק. לפעמים אין לילדים אפילו מילים לתאר, לפעמים מספיקה פעם אחת שלא האמינו להם כדי שיפסיקו לנסות - ואת זה חייבים למנוע".
הספר "סקיי השמיעי קול" יצא לאור, אולם בימים אלו עומלות המחברות על השגת מימון לתרגום הספר לערבית. לתרומות או להזמנת ספרים או סדנאות ניתן לפנות למייל skycomeout@gmail.com או לתרום ישירות לחשבון בנק שמספרו 508267, סניף 784, בנק הפועלים