זה היה ב-1994. היא הייתה בת 21, סטודנטית שחולקת דירה עם אמה האלמנה ורגילה לחיות את החיים ולבלות עם חברים ועם החבר. ערב אחד היא יצאה ממועדון והתקדמה לכיוון דירתה, אבל היא מעולם לא הגיעה לשם.
"לבשתי את השמלה השחורה האהובה עליי, והייתי מאוד יפה באותו ערב", סיפרה בראיון בלעדי לאתר מירור הבריטי, "הלכתי במהירות. התכופפתי לשניה לסדר משהו בשמלה, כשפתאם נפלתי לאפילה פתאומית. הכל קרה נורא מהר, והדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני נמצאת במושב האחורי של מכונית וסביבי ארבעה גברים. שאלתי לאן הם לוקחים אותי, אבל הם לא ענו. הם דיברנו ביניהם בשפה שאינה רוסית. נסענו ונסענו, הם לקחו אותי הרחק מהחיים שלי, מהבית שלי ומהאנשים שאני אוהבת. הייתי מפוחדת".
"הם אמרו לי להגיד לאמא שיחזירו אותי הביתה בחתיכות"
ניקיטינה הבינה בדיוק מה קורה. בכותרות היו אז כנופיות של פורעים צ'צ'נים, שחטפו אזרחים רוסים וביקשו תמורתם כופר כספי גבוה. הסטודנטית המבוהלת ידעה שהסיפורים האלה מסתיימים כמעט תמיד בעינויים ובמוות. אחרי נסיעה ממושכת, סגרו אותה החוטפים בחדר קטנטן וחשוך והותירו אותה לבדה.
"היה חושך כל הזמן, כי החלונות היו מכוסים בפלסטיק שחור מבחוץ. הייתי לבד, בלי אף אחד לדבר איתו למשך המון זמן. לא יכלתי לראות מה קורה בחוץ. חייתי כמו חרק". היא ישנה על הרצפה העירומה, לבושה עדיין בשמלה השחורה שלבשה בערב החטיפה. פעמיים ביום הורשתה לצאת מהחדר לשירותים, ואת ההפסקות הקטנות האלה ניצלה כדי "להתקלח": היא הייתה שופכת מעט מים קרים על תחתוניה אותם הייתה מסירה מגופה, משפשפת בהם את עורה ולובשת אותם מחדש, רטובים עדיין. לאכול הייתה מקבלת פרוסת לחם אחת בכל יום.
"התחננתי לרחמים כל הזמן. הם יכלו לעשות בי מה שרצו, וחוייתי גם אלימות מינית", סיפרה. "לא היה שום דבר שיכלתי לעשות כדי לעצור אותם. נאחזתי בחיים והמשכתי לקוות".
בשלב כלשהו לקחו אותה החוטפים לטלפון ציבורי והורו לה להתקשר לאמה, לדון איתה בתשלום הכופר בעבורה. "זה היה הרגע הכי כואב מבחינתי. הם אמרו לי להגיד לה שהם יחתכו אותי לחתיכות וישלחו אותי בחזרה הביתה בדואר, אבל לא הייתי מסוגלת להגיד לה את זה. ידעתי שאין סיכוי שהיא תוכל לשלם להם את הסכום שהם דרשו, וחזרתי לחדר מיואשת כי הבנתי שהאופציות היחידות של החוטפים שלי עכשיו הן להרוג אותי או למכור אותי כשפחת מין". ברוסיה, האם המוטרפת מדאגה הפסיקה לצאת מהבית או ללכת לעבודה – מהמחשבה שהיא עשויה להחמיץ שיחת טלפון נוספת מבתה האבודה.
"הוא היה החוטף שלי, אבל גיליתי שהוא איש טוב"
אחרי שלושה שבועות בשבי, פרצה מלחמה בין הצ'צ'נים לבין הרוסים. קווי הטלפון נפלו, החיפושים אחרי ניקיטינה נפסקו והחוטפים שלה הפכו ללוחמים. היא הבינה שאין יותר טעם במשא ומתן על הכופר שלה, וקיוותה שהצבא הרוסי יגיע לאיזור וישחרר אותה. הייתה לה גם תקווה קטנה שהמוצא יגיע מאחד החוטפים, אלסן, שהתגלה כאנושי.
"הוא היה החוטף שלי אבל גיליתי שהיה לו גם לב טוב וחמלה. הוא דאג לי, לפעמים היה מביא לי אוכל ולפעמים היינו מדברים כל הלילה על הילדות שלנו או משחקים קלפים. הוא היה איש טוב והייתי בטוחה שיום אחד הוא יעזור לי לברוח. אבל אלסן נהרג במלחמה, וכל התקוות שלי להשתחרר מתו ביחד איתו".
יום אחד, אחרי עוד התקפה רוסית כבדה על האיזור, הבחינה הצעירה המיואשת שהיא לא שומעת קולות. היא ניסתה לפתוח את הדלת של החדר, ניסיון שביצעה פעמים רבות בעבר, אבל הפעם הדלת נפתחה. "זה היה רגע מדהים. טיפסתי החוצה, ראיתי שאין אף אחד בבית, ופשוט הלכתי משם. התקדמתי לפי הרעש של הפצצות, עד שראיתי חיילים רוסים. הייתי חופשיה". החיילים זיהו אותה והתקשרו מיד לאמה, שהגיעה למקום תוך לילה.
"מכל התקופה הזו, דווקא זה היה הלילה הכי ארוך. כשאמא הגיעה התחבקנו ונשארנו ככה המון זמן. זה היה רגע של שמחה אמיתית. כשאתה מאבד כל תקווה ואז לפתע מקבל בחזרה את החיים והחופש זו תחושה שלא תאמן. אבל זה לא היה קל לחזור לחיים הרגילים שהיו לי פעם. הייתי שבורה. כבר לא התאמתי לאותה קבוצה של חברים מפעם, כי אני הייתי אחרת לגמרי". גם החבר שלה, גילתה, לא חיכה לה – ואף התחיל זוגיות חדשה עם אחת מחברותיה הטובות.
במשך 25 שנה שעברו מאז, ניקיטינה לא סיפרה לאיש מה עבר עליה בימי השבי. גם לא לאמה – זה פשוט היה קשה וכואב מדי. לאחרונה, כשהיא בעצמה כבר אם חד הורית לנערה בת 16 וחובקת ספר שמגולל את סיפורה, היא ואמה התיישבו בפעם הראשונה לדבר - ופתחו את הפצעים. "זה היה מדהים ועזר לרפא את הפצעים של שתינו, ומאז החיים שלי השתנו באופן דרמטי. היום אני מעריכה את החיים ואת החופש ומנסה למצות כל יום, כל רגע. סתם להיות עם הבת שלי, לשחק עם הכלב, לטייל בחורש, לרקוד. הם לקחו את החופש שלי לזמן קצר, אבל היום, דווקא בגלל זה, אני מרגישה את החופש שלי יותר מתמיד".
