אני כמעט בת 16. בבית לא קל. אבא היה ניצול שואה, מחמיר ומקפיד על קיום המצוות, ואם אחותי או אחי לא שמרו כמו שצריך, הוא היה מפליא בהם את מכותיו. אני הייתי ילדה טובה ומרצה, תמיד עשיתי את מה שביקשו ממני כדי לקבל את המילה הטובה.
יום אחד חברה מציעה לי שנלך לריקודי עם מעורבים, בנים ובנות. זה ממש לא מקובל אצלנו בבית. אנחנו מתחילות לרקוד בכל מיני הרקדות בירושלים, מתמכרות ונהנות יותר ויותר. בבית אני ממציאה לאבא כל מיני סיפורים לאן אני נעלמת בלילות, פעם לחברה הזו ופעם הולכת להכין שיעורים אצל חברה אחרת. אבל מסתבר שאבא לא טיפש, והוא לא ממש אוכל את הסיפורים שלי ומתחיל לעקוב אחריי.
בלונדיני, כיפה שחורה ועיניים כחולות
באחת הפעמים שהלכנו לרקוד, ראיתי מעבר לדלת הכניסה השקופה את דמותו של אבא מחפשת אותי בין הרוקדים. הבנתי שאני בצרות צרורות. לא הייתה לי ברירה, והפסקתי ללכת לרקוד.
כעבור שבועיים התקשרה אליי בת דודתי ואמרה לי שיש לה בחור להציע לי. לא עלה בדעתי שהיא מציעה לי בעצם שידוך; היה לי נחמד שהיא חשבה עליי והסכמתי לפגוש אותו. כמובן שלא אמרתי לאבא ואמא שום דבר. הגעתי לביתה, שהיה באחת השכונות הכי דוסיות בירושלים, ובאיחור של חמש דקות נכנס בחור גבוה, רזה, בלונדיני עם כיפה שחורה מקטיפה שעוד יותר הדגישה את הדיסוננס בין הבלונד לשחור, עיניים כחולות של אוקיינוס עמוק ושפתיים ורודות בשרניות וחייכניות. לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. בת דודתי הכניסה אותנו לסלון וסגרה רק חצי דלת, מחשש לייחוד.
אנחנו מתחילים לדבר והשיחה קולחת מאוד וברובה צחוקים. הוא היה מאוד משוחרר, בן 21 עם מבט חודר לתוך הנשמה. לא הפסקתי לצחוק. הוא סיפר לי שהוא בא ממשפחה של חסידי בעלז, שיש לו עוד 15 אחים ואחיות מלבדו ושגם הוריו ניצולי שואה. הפגישה הסתיימה כעבור כחצי שעה, וקבענו להיפגש שוב למחרת.
הוא בא לאסוף אותי ברכבו ונסענו העירה, שם הוא קנה לי פיצה ומיץ תפוזים והלב שלי נסק לשמיים מרוב התרגשות. הלחיים שלי בערו, למרות שזה היה בחודש פברואר. בפעם הראשונה בחיי גבר זר קנה לי משהו. נהניתי מכל רגע. המשכנו לצחוק ולדבר, הוא החזיר אותי הביתה בסוף הערב וקבענו להיפגש שוב למחרת.
אמו אמרה לו שאם לא יחזור, תרבוץ על שנינו קללה גדולה
בשנייה שראיתי אותו בפעם השלישית, הבנתי שמשהו לא בסדר. הוא נראה לי עצבני וכששאלתי אם קרה משהו, שאל אותי בפליאה: "מה, את לא יודעת? היו אירוסין אתמול. ההורים שלך היו אצל ההורים שלי בבית, שברו צלחת, עשו וורט (מנהג בו קובעים ההורים של שני הצדדים את התנאים והתאריך של החתונה) וקבעו את החתונה שלנו". הייתי בהלם לאחר הפצצה שהוא זרק באוויר. לא היה לי צל של מושג שמשהו כזה קרה מבלי ששאלו לפי ומבלי שיידעו אותי שמארסים אותי לחסיד בעלז ללא ידיעתי. מצד שני לא עלה בדעתי לצאת נגד אבא שלי, והבחור גם מאוד מצא חן בעיניי.
הסתבר שאבא עמד מאחורי כל הסיפור. הוא ראה שאני "מתקלקלת" לו, וחשב שכך יוכל להציל אותי. הייתי מעט צעירה ביחס לגיל שהיה מקובל להתארס בו, אבל אבא מיהר לעשות את זה לפני שיהיה מאוחר מדי והוא יאבד אותי לחילוניות.
מסיבת האירוסין התקיימה אצלנו בבית וראו עליי שאני עדיין לא מעכלת את הסיפור. כעבור כמה ימים, ארוסי אהרל'ה התקשר ואמר לי שהוא חייב לנסוע לארצות הברית. מדי פעם הוא היה מתקשר אליי מאמריקה, והייתי שואלת אותו מתי הוא מתכוון לחזור. תשובותיו היו מתחמקות ומהוססות. שנים מאוחר יותר, כשכבר היינו נשואים, סיפר לי שנסיעתו לאמריקה הייתה בעצם בריחה ממני. הוא נבהל שאירסו אותו ללא ידיעתו לבחורה שהוא בכלל לא מכיר, אבל אימו הייתה מתקשרת אליו, מפצירה בו לחזור ארצה ומאיימת עליו שהוא לא יכול ככה סתם לעזוב שידוך לאחר אירוסין, מאחר ותרבוץ על שנינו קללה גדולה כמו למשל שלא נוכל להביא ילדים לעולם וכהנא בישין ומריעין.
כעבור כשלושה שבועות אהרל'ה חזר, והתחלנו שוב להיפגש. היינו הולכים לחברים שלו, יוצאים לטייל במרכז העיר, נפגשים אצל אחותי ולעיתים נדירות היינו הולכים למסעדה או לבית קפה. באחת הפעמים שנפגשנו בשבת הגעתי עם חצאית לבנה, טיפונת שקופה וצמודה שקניתי לבד ואמי לא רצתה שאלבש, ואני התמרדתי ובאתי איתה לפגישה בכל זאת. הייתי 1.73 מטר ושקלתי 57 ק"ג, התגאיתי בגוף שלי ונראיתי לעצמי סוף הדרך. כשאהרל'ה ראה אותי, הוא לא הפסיק להחמיא לי. באותה השבת חל מפנה גדול במערכת היחסים שלנו. הרגשתי שנפלו כל החומות של ההתנגדות שהייתה לנו לאירוסין הכפויים, ושמצאנו את הדרך אחד לליבו של השני.
בחברה החרדית לא נפוץ להתאהב בשידוך עוד לפני החתונה, אבל אנחנו התאהבנו מעל הראש ממש. העיניים של שנינו נצצו מרוב אהבה. אחרי שלושה חודשים כבר הודינו זו בפני זה על הרגשות שלנו, וחיכינו לחתונה בקוצר רוח. נישאנו כעבור שנה מהאירוסין, בדיוק כמו שההורים שלנו קבעו. בדיעבד, שמחתי שאם כבר אבי אירס אותי ללא ידיעתי, שהוא אירס אותי לאהרל'ה.
למרות שחיי הנישואים של רחלי ואהרל'ה היו נפלאים, בהמשך בחרה רחל לאה לצאת לעבוד, נחשפה לעולם החילוני ויצאה בשאלה. היא שינתה את שמה לרחלי, ואת סיפורה היא מגוללת בספרה "להסיר את השכבות" שראה אור בימים אלה.
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il
