"לא ראיתי אף אחד שעדיין מסוגל ללכת מלבדי - חשבתי שאני לבד"

מאז ומתמיד הכיוון שלי היה לשירות קרבי כזה או אחר. בגיל 16 התחלתי להתנדב במד"א והחיידק הזה נדבק בי. נחשפתי למקצוע הפראמדיקית ולתפקיד הצבאי במסגרת ההתנדבות וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הדרך שלי לקורס לא הייתה פשוטה, לא עמדתי בנתוני הקבלה שהצבא קבע, אבל עם הרבה התעקשות הצלחתי להגיע לקורס. את השירות הסדיר עשיתי בגדוד 46 של השריון ובמילואים המשכתי לתפקיד של פראמדיקית בתאג"ד של גדוד שריון סדיר. 

למילואים בצוק איתן הוקפצנו ממש כשהתחילה הכניסה הקרקעית לעזה. שבועיים חיכינו ליום הפקודה. בניגוד לציפיות האווירה לא הייתה קשה. קצת מוזר להגיד, אבל כשאני משחזרת את זה אני לא ממש זוכרת תחושה של פחד או לחץ. גרתי באותה תקופה אצל ההורים שלי בקרית גת ושם רמות החרדה והפחד היו הרבה יותר גבוהות מאשר במילואים. הרגעים הקשים היו בשמירות לילה, לבד. בחושך ובשקט של הלילה הראש הולך לכל מיני כיוונים ורמות החרדה עולות. גם כשקיבלנו עדכונים על הלחימה בתוך עזה, על ההרוגים והפצועים זה היה מורכב וקשה. אז גם קיבלתי הודעה שחבר מהגדוד הסדיר נהרג (נתן כהן ז"ל).

אחרי ציפייה של שבועיים הגדוד שלנו קיבל משימה בתוך עזה. הפלוגות הלוחמות - טנקים וחי"ר - חצו את הגדר ונכנסו לפעילות. הצוות הרפואי התפזר בין הפלוגות, והוחלט שאני, רופא המילואים ועוד כמה חובשים נישאר בכוננות ממש על הגדר - למקרה שנידרש לפנות פצועים מתוך עזה.

היינו בנקודה הזו כל היום, 12 שעות. לקראת סוף הפעילות, בסביבות השעה 19:00, ראינו את פלוגת החי"ר חוצה את הגדר חזרה לארץ. התרגשנו מאוד, זה אומר שהם סיימו את הפעילות בהצלחה ועכשיו נותר רק לאסוף אותם ולחזור עם הנגמשים לשטחי הכינוס. היינו מרוגשים ומאושרים שהם חזרו, התחושה היתה ממש של אופוריה ומתוך התחושה הזו, החלטנו שאנחנו נשארים לסיגריה ורק אז חוזרים חזרה.

אלא שאת הסיגריה, השיחה והצחוקים קטעה נפילה של שני פצמ"רים. אני זוכרת שהרגשתי ממש כמו בסרט, הכל נראה לי בהילוך איטי. לא הבנתי מה קורה. הרגשתי שאני נזרקת קדימה ושוב אחורה, בדיעבד אני יודעת שזה מההדף של הפיצוץ. אני ממש זוכרת שלא ידעתי מה אני אמורה להרגיש - לא ידעתי מה קורה ואם זה אמיתי. אם לצחוק, להיבהל, לבכות. יש סיכוי שאפילו קצת חייכתי ברגע הזה, כי חשבתי שאולי מישהו מותח אותנו או מנסה לעבוד עלינו.

לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי- קרה משהו נורא, ראיתי את כל החברים שלי שוכבים על הרצפה, את עומר צורח מכאבים ומדמם. הדבר הראשון שעבר לי בראש זה שאני חייבת להזעיק עזרה - לא ראיתי אף אחד שעדיין מסוגל ללכת מלבדי, וחשבתי שאני לבד. זה הלחיץ אותי מאוד, הרגשתי כמו ילדה קטנה ואבודה. נכנסתי אל תוך הנגמ"ש ודיווחתי בקשר, אני אפילו לא יודעת למי ואם הוא שמע אותי, אבל אמרתי מי אני, ומה קרה.

בראש שלי ידעתי בדיוק מה צריך לעשות - אבל פשוט לא הצלחתי

הרגעים שאחר כך היו מלאים בהיסטריה, חרדה, בלבול. המון פצועים, הרבה לחץ, צעקות. בחרתי להתמקד במי שהיה לידי - עומר, ראיתי שהוא מדמם מהבטן וצועק מכאבים. אני לא זוכרת מי היה לידי, אבל אני זוכרת שהנחיתי אותו להוציא תחבושת וללחוץ חזק על הדימום מהבטן של עומר. בזמן הזה ניסיתי להגיע לציוד הרפואי שלי, שהיה קבור עמוק מתחת לתיקי הלחימה של החיילים שהגיעו מהפעילות. עברתי לטפל באופיר. ראיתי שהוא מחוסר הכרה, ושהוא ממש מתקשה לנשום. בראש שלי ידעתי בדיוק מה צריך לעשות, אני זוכרת שאריאל היה לידי, הרגיע אותי ועזר לי.

היה לי ברור, בראש שלי, מה אמור לקרות עכשיו. אני זוכרת שאריאל פתח לאופיר וריד, ואני, כדי לנסות להרגיע את עצמי, מלמלתי את המינון של התרופה שאני צריכה להזריק לו לוריד. ממש עשיתי את החישוב בקול, כי הרגשתי שרק ככה אני אצליח. כאילו הקולות שבראש ושבחוץ גברו על היכולת שלי לחשוב. אני יודעת שהייתי צריכה להכניס לו טובוס (צינור לקנה הנשימה), וגם ידעתי שזה משהו שעשיתי המון פעמים, ואני בטוחה ביכולת שלי. ובכל זאת, לא הצלחתי.

רצתי מהר לרופא וביקשתי שיעזור לי. הרופא הגיע והמשיך את הטיפול באופיר. בזמן הזה יצאתי מהזירה בה הייתי והסתובבתי בזירה הגדולה, ניסיתי להבין אם עוד מישהו צריך עזרה. עברתי לטפל בלירן יחד עם אריאל. אני לא זוכרת הרבה מהטיפול בו, רק זוכרת שגם אצלו לא הצלחתי להכניס טובוס. אני זוכרת שבאמצע לקחנו את האלונקה והכנסנו לתוך הנגמ"ש וגילינו שנפלו עוד פצמרים, הפעם קצת יותר רחוק.

מהנקודה הזו אני לא זוכרת הרבה. רק שהתחילו לפנות את הפצועים ואני קצת שחררתי את תפקיד המטפל. הסתובבתי קצת וראיתי חלק מהפצועים, וגם אלונקות מכוסות. אני לא יודעת למה, אבל התקרבתי ופתחתי את הכיסוי. התמונות האלה לא ימחקו מהזיכרון שלי אף פעם, גם אם מאוד ארצה. ראיתי את נועם שוכב, מת, מכוסה. וגם את שי, חייל מהפלוגה שלא הכרתי. אני זוכרת שכל התחושות שהרגשתי היו בעוצמות מאוד מאוד מאוד גבוהות.

אחר כך גיליתי שאני מדממת מהראש, שגם אני נפצעתי ומפנים אותי לבית חולים. השאירו אותי לאשפוז בלילה הזה, שהיה מאוד מוזר ומבולבל וקשה. בבוקר כבר שמעתי שגם לירן, שניסיתי לטפל בו, נהרג.

תאיר של לפני האירוע היא לא אותה תאיר של אחרי

הימים שאחרי היו קשוחים מאוד. הצלחתי להיות רק בהלוויה של לירן. ביקרתי את כל המשפחות של החברים שלי שמתו, ביקרתי את אופיר שהיה אז פצוע קשה מאוד, וגם את עומר. הייתי מאוד עטופה במשפחה וחברים. בכל התקופה הזו שאלתי את עצמי הרבה שאלות, בעיקר שאלות גדולות כמו למה ואיך זה קרה לנו. כבר מאז מהדהדת בי השאלה הכי קשה אולי, שהיא איך לא הצלחתי לעזור- לא ללירן, לא לאופיר. פשוט לא הצלחתי.

אחרי שהתחתנתי הבנתי שאני צריכה ללכת לטיפול. תאיר של לפני האירוע היא לא אותה תאיר של אחרי. משהו בי היה מרוחק, פחות קליל. תחושה כללית כזו שאני נושאת משהו גדול על הכתפיים ואני לא יכולה יותר לבד. זה היה מנוגד לכל מה ששידרתי כלפי חוץ - כביכול חזרתי לתפקוד מלא, התחתנתי והתחלתי ללמוד, אבל התחושה מבפנים לא היתה זהה.

הטיפול היה תהליך ארוך ומשמעותי. פתחתי את כל הרגשות והזכרונות שהציפו אותי. כל כך פחדתי לשכוח - לשכוח פרטים, לשכוח את האנשים, לשכוח את האירוע. הרגשתי המון אשמה, בעיקר על אופיר ולירן, הרגשתי שלא עשיתי מספיק. הבנתי שלעולם לא אשכח את מה שהיה שם ואהיה חייבת לקבל את זה.

 ארבע שנים אחרי צוק איתן פנו אלי מעמותת רסיסים שאדבר בטקס שלהם. לא ידעתי מה אני מרגישה עם הרעיון של טקס יום זיכרון שבו אני אקח את הבמה ואדבר על החוויה שלי. בהתחלה חשבתי שזה רעיון לא טוב, ושאולי עדיף להשאיר את העלאת המודעות לימים אחרים בשנה אבל בסוף החלטתי ללכת על זה.

הטקס עצמו היה מרגש ומכובד. בית הנסן היה מפוצץ שבאנשים שבאו לשמוע אותי ואת הדוברים הנוספים. אף פעם לא סיפרתי את הסיפור שלי מול כל כך הרבה אנשים. היה משהו מאוד משחרר בחוויה הזו. בסוף הטקס, התקיים פאנל עם כל הדוברים, ואנשים מהקהל שאלו אותנו שאלות. זה היה משמעותי וחשוב – אנשים התחילו לפתוח את הסיפורים שלהם, השיח היה עמוק ומרגש. פתאום הבנתי את החשיבות של הטקס ואת הרעיון של להעביר את זה הלאה ולאפשר לאחרים, שלא תמיד חושבים שיש להם סיפור, שלא תמיד חושבים שמה שהם עברו הוא משמעותי או מספיק כדי להרגיש כמו שהם מרגישים.

החיים שלנו במדינה הזו חושפים אותנו להתמודדות גדולה עם טראומה או חוויות קשות, אם זה בצבא או לא, ויש מקום לכל סיפור, לכל אחד, בכל תפקיד. לכל מי שנושא על ליבו או כתפיו חוויה כזאת או אחרת, מגיעה הכרה, הכלה, חיבוק או לפחות שיקשיבו לו.

טקס הזיכרון של עמותת "רסיסים" לנופלים ולחיים יוקרן בעמודי הפייסבוק של משרד התרבות והספורט, מרכז ענב, עמותת רסיסים ועיריית תל אביב-יפו היום, ערב יום הזיכרון, יום שני, 27.4 בשעה 19:55. לינק לאיוונט