מהיום שבו אני זוכרת את עצמי, החיים לא חייכו אליי.
גדלתי בבית קשה ובמציאות עגומה שליוותה אותי בכל שעה עד שנמסרתי למשפחת אומנה. שם זכיתי למשפחה שהעניקה לי הרבה אור ואהבה שמלווים אותי עד היום, ולכמה שנים של הפוגה מהקושי האין סופי. והנה אני ביוזמתי הכנסתי את עצמי לסיוט חדש, קשה מקודמו.
התחתנתי כשהייתי רק בת 16 וחצי, נערה תמימה שהחליטה שהיא בוגרת. הוא היה מבוגר ממני ב-10 שנים והכיר את החיים יותר ממני, ואני התלהבתי והלכתי שבי אחרי המילים היפות וההבטחות הגדולות. הייתי בטוחה שמעכשיו חיי החדשים יהיו מלאי דבש וטוב, אבל מהר מאוד הגיעה הסטירה הראשונה, הסטירה שריסקה את כל חלומותיי.
האלימות, הכאב הפיזי והנפשי, המצוקה הכלכלית ותחושת המחנק רק הלכו והחריפו. כבר לא הייתי לבד, בינתיים היו לי גם ילדים שהייתה לי אחריות גדולה לחייהם ולעתידם. לא נותרה לי ברירה, וברחתי.
הבנתי שהמלחמה היא נגד הזמן
היה לי מעט כסף, לוויתי קצת מחברים והתחלתי את המסע. פתחתי חנות יד שנייה, צברתי כספים קטנים וקניתי פאב ברחוב ביאנקיני. לא הייתה לי הרבה ברירה, ולעיתים לקחתי את שלושת הילדים איתי לפאב. לא בדיוק מקום לגדל בו ילדים קטנים, אבל הם לפחות היו קרובים אליי.
ואז הגיע אותו לילה מר ונמהר, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. הפאב היה מלא מפה לפה בעשרות אנשים שבאו לבלות. פתאום ראיתי את אחד הספקים שלי מסתובב עם שקית בידו, וכעבור שניות ראיתי אותו יוצא מהמקום ללא השקית. המוח שלי, עם האינסטינקט המפותח, קלט שמדובר במטען נפץ ושכל יושבי הפאב בסכנה. באותו רגע לא יכולתי שלא לחשוב על ילדיי שעלולים להישאר ללא אמא, ועל כך שכל מי שהתארח בפאב הוא ילד של אמא אחרת. לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוחות, התחלתי לצרוח במלוא הגרון ודחפתי את האנשים החוצה.
הבנתי שהמלחמה כרגע היא נגד הזמן. לא התאפקתי והתחלתי לחטט בשקית. היה שם מעיל קפוצ'ון בצבע אדום ולידו חוטים שחורים מחוברים לשעון שהיה מחובר למטען. פתאום הרגשתי את כובד השקית והבנתי בדיוק מה יש שם. כשראיתי שאחרון המבלים יצא מהפאב תפסתי בשתי ידיי את השקית ורצתי כאחוזת אמוק החוצה, לחפש מקום בטוח ומבודד בו אוכל להניח את החבילה ולהזעיק את המשטרה.
כשהרובוט של המשטרה פוצץ את השקית, התגלה מטען רב עצמה. המשך הטיפול עבר לידי כוחות הבטחון ואני, כמו בלון שכל האוויר יצא ממנו, התיישבתי על שפת המדרכה, סביבי כל האנשים שניצלו יחד איתי מהמוות, ולא הפסקתי לבכות.
אחרי כמה ימים זרקורי המצלמות כבו, העיתונאים הלכו הביתה וסיפור ההצלה של עשרות הצעירים כבר לא פתח את מהדורות החדשות. אבל האוויר לא חזר לראותיי, לא יכולתי לנשום יותר. החרדות על מה שעלול היה לקרות לא עזבו אותי. הייתי גיבורה גדולה לרגע, אבל לא הייתי מסוגלת לדרוך יותר בפאב שהקמתי במו ידיי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אמא לשלושה ילדים קטנטנים שכל פרנסתם מוטלת על כתפיי, ואני לא מסוגלת להגיע למקום העבודה שלי.
המצוקה הפנימית רק הלכה וגדלה ואני החלטתי לברוח מהעיר בה גדלתי ובה גידלתי את ילדיי. כמו אליהו הנביא ברחתי למדבר. נחתתי עם הילדים, כמה בגדים, כמה סירים, מחבתות, צלחות וסכו"ם על חוף שומם בצפון ים המלח. הקמתי אוהל, ישבתי ובהיתי בהרי אדום ולא ידעתי לאן פני מועדות.
לאט לאט התחילו להגיע חברים מירושלים במטרה לשכנע אותי לחזור לעיר. ומה אני בתור מרוקאית נוהגת לעשות כשבאים אורחים? לבשל! וכך קרה שבכל פעם שאירחתי, בישלתי. לא היה לי חשמל או גז. בישלתי על פתיליות, הגשתי בכלים ביתיים שהבאתי איתי והאנשים אכלו בישיבה על מחצלת ושרפרפים קטנים באוהל. לאט-לאט עלה הרעיון לפתוח במקום מסעדה מרוקאית.
בהתחלה אף אחד לא התעניין באישה שנמצאת באוהל עם המשפחה, אבל כשהתחילה לצמוח בתוך האוהל מסעדה, פניתי לראש המועצה המקומית כדי להסדיר איתו את העיניינים. המסעדה עלתה כפורחת, מאות אנשים גדשו את המקום. ואם כבר אנשים יורדים לים המלח, למה שלא יהיה גם חוף ים מסודר על יד המסעדה? ואם כבר חוף ים, אז למה לא לבנות גם כמה חדרים לישון בהם? ואם אני מתחילה לבנות בתי נופש, האם ילדיי יכולים להמשיך לגור בשוליים של אוהל? העברתי את ילדיי לצריף קטן, והתחלתי לבנות את כפר הנופש, חדר אחרי חדר.
החלטתי לבנות את מרוקו הקטנה על חוף ים המלח. נשבעתי לעצמי שאהיה עצמאית, שלעולם לא אהיה תלויה באף אחד אחר לפרנסתי ולביטחונם הכלכלי של ילדיי. סירבתי לעשרות משקיעים שרצו להיות שותפים שלי.
ניסיון הפיגוע יכול היה למלא אותי בשנאה, בכעס ובטראומה, אבל אני החלטתי שאני רוצה לפעול בדיוק ההיפך. אני מקדישה בכפר הנופש הרבה פעילות לדו- קיום ומשתדלת לספק כמה שיותר עבודה לעובדים ולספקים מהאזור. מגיעים אליי באורח קבע תושבי הרשות הפלסטינית, ירדנים ואפילו תיירים מאבו-דאבי וממקומות נוספים.
מעולם לא שכחתי מאיפה באתי ואיפה התחלתי את דרכי העסקית. אני תמיד מוכנה להדריך, לסייע ולעזור לנשים לצאת ממצוקתן. כל אישה שעוזבת מסלול חיים דומה לשלי, מוזמנת לכאן.
* הכותבת, דינה דגן, היא בעלת כפר הנופש ביאנקיני בו היא מארחת ימי עיון וכנסים המוקדשים לנשים מוכות במטרה לסייע להן לצאת ממעגל האלימות
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il
