לפני כשנתיים, בגיל 38, החלטתי שאני מפנקת את עצמי בניתוח להגדלת חזה. הניתוח הזה הציל את חיי. חצי שנה לאחר הניתוח התחלתי להרגיש מתחת לפטמה גוש קשיח ומוזר שלא היה שם קודם. התעלמתי ממנו מספר חודשים, עד שהבנתי שאני חייבת ללכת לכירורג שד ולוודא שזה שום דבר. הכירורג מיד חשד שמדובר בגוש לא ידידותי ושלח אותי לכל הבדיקות, שבסופן התקבלה תשובה ברורה – גוש סרטני של 1.6 ס"מ. גם הכירורג וגם המנתח שהגעתי אליו לאחר מכן אמרו שמה שכנראה דחף את הגוש החוצה ואפשר לנו לגלות אותו בשלב מספיק מוקדם היה ניתוח החזה. כמה מזל שרציתי לפנק את עצמי!
אני בנאדם מאוד משימתי. אני לא מאפשרת לעצמי להישאב למערבולת רגשית אלא מסתכלת על המצב בהגיון ומבינה שיש פתרונות ובהם אני צריכה להתמקד. מיד כשהגיעו התוצאות, כשאני מכוונת מטרה להחלים וכמה שיותר מהר, קבעתי לעצמי ניתוח כריתה מלאה של שד ימין.
הבשורה על כריתה לא הייתה פשוטה, אבל לקחתי את זה בקלות. הבנתי שזה אמצעי להשגת המטרה המבוקשת – החלמה. התגובה שלי לבשורה יצרה דאגה בקרב הסובבים אותי, שחשבו שאולי שהתגובה הקלה לבשורה מעידה שאני בהכחשה.
כשיצאתי מהניתוח החברות שלי ובעלי חיכו לי. אני אמנם לא זוכרת את זה, אבל הם סיפרו שהייתי בשוק לגלות שנשאר לי רק שד אחד ושאמרתי, בהומור האופייני לי, "מזל שאני נשואה ולא צריכה למצוא חתן".
התחלתי ארבעה טיפולים של כימותרפיה, בחסותם זכיתי לראשונה מזה שנים לזמן לעצמי, עם הילדים, עם בעלי, לדברים החשובים באמת. הטיפולים הראשונים עברו עליי בקלות יחסית, אבל בטיפול השלישי והרביעי פתאום הבנתי על מה כולן מדברות. זה היה סיוט מתמשך, העדר כוח ואנרגיות כמו שלא חוויתי מעולם - אבל גם זה, כמו כל דבר בתהליך הזה, חלף.
לא כולם קיבלו את הדברים בקלות כמוני. לילדים שלי היה לא פשוט. תיווכתי להם את התהליך, הייתי סבלנית וניסיתי להבין מהן הרגישויות שיכולות להיות להם עם המצב החדש והלא ידוע.
אובדן השיער היה בשורה קשה במיוחד לבנות שלי, בנות 11 ו-14, אבל ביחד מצאנו את הדרך לעשות את זה נכון. הן היו אלו שגילחו לי את השיער, עשינו מזה טקס וזה הפך לחוויה משותפת ומעצימה. הבן הקטן שלי, בן ה-6, חשש בהתחלה שיראו אותי עם הקרחת בגן וביקש שבינתיים אני לא אבוא לאסוף אותו. כיבדתי את הבקשה שלו ונתתי לו את הזמן שהיה צריך, עד שהוא הבשיל והיה מוכן שאגיע מחדש. הוא הבין שאמא שלו אלופה, אלופה עם קרחת.
ההתמודדות עם סרטן השד חפפה את יום ההולדת ה-40 שלי. אסור לי ים, אסור לי שמש, אסור לי בירה, אסור לי סושי, עליתי במשקל. יש לי בטן נפוחה, טעם מתכתי בפה ובחילות, אני לא בכושר, עם שד אחד וקרחת, ולמרות כל זה אני מאושרת. אני מגיעה ליום ההולדת שלמה, גאה ושמחה על המקום שבו אני נמצאת. יש לי חופש, יש לי בית מדהים, יש לי זוגיות מדהימה שרק השתפרה.
ההתמודדות עם הסרטן הבהירה לי יותר מתמיד כמה אני ברת מזל. כמה חשובה ההסתכלות האופטימית שלי, כמה שהקלילות שלי היא מתנה גדולה. זכיתי בזמן יקר שאיפשר לי להעריך, לנוח וליהנות מהחיים. למדתי שגם כשהחיים לא מחייכים אלי, אני מחייכת אליהם בחזרה.
המזל שלי היה שגילוי מוקדם הציל את חיי. לכו להבדק, דאגו לעצמכן ודעו שגילוי מוקדם מציל חיים.
הכותבת, תאיר ריין, מתנדבת בעמותת "אחת מתשע" המסייעת לנשים המתמודדת עם סרטן השד
