כשהייתי בת 12, קצת אחרי מסיבת בת המצווה שלי, אמא שלי נפטרה ממחלת הסרטן לאחר מאבק ממושך. מותה טלטל את חיי ושינה את מסלולם לאפיק שלא יכולתי לחזות.
בשל התקופה הקשה שעברנו, אבא, אחי בן ה-18 ואני נסענו לחופשה משפחתית אצל חבר של המשפחה בפלורידה, מיאמי. החופשה הפכה לשהות קבע בשל נישואי הבזק של אבא למכרה של החבר - שאותה הכיר חודשיים בלבד, ללא ידיעתנו. הוא האמין שבארץ יהיה לו קשה לגדל אותי לבד, ורצה להתחתן מהר כדי להשיג אזרחות.
כשאבא סיפר לנו שנישאר לחיות בארצות הברית, אחי ואני היינו המומים: נאלצנו להסתגל בבת אחת למגורים בארץ זרה, לשפה חדשה, לתרבות ולמנטליות שונה - ובמקביל, גם לאמא חורגת ולשלוש אחיות חורגות. אני זוכרת איך בכיתי, צעקתי, נשבעתי שאחזור ארצה לסבתא. הרגשתי תקועה, רציתי רק הביתה, לחדר שלי. הצטבר בי כעס רב ודיכאון – חשתי שהחיים לא הוגנים אך נאלצתי להשלים עם המצב.
ההתאקלמות בארצות הברית היתה קשה, ולי במיוחד כיוון שסבלתי מבעיית קשב וריכוז. מערכת היחסים שלי עם אשתו של אבא שלי היתה סבירה בתחילה, אך עם הזמן נהייתה מנוכרת. חשתי כמו ב"סיפור סינדרלה" – תסמונת האמא החורגת שיש לה שלוש בנות בגילי וכולן מועדפות על פניי. המצב בבית גרם לי להתקפי זעם, ובבית הספר הרבצתי לילדות אחרות. הרגשתי שאני לא שולטת ברגשותיי. פעם אחת, ברגע של כעס עצום, הנפתי סכין כדי להפחיד את אימי החורגת.
אבא שלי ואשתו, שלא ידעו כיצד להתמודד איתי, פנו לייעוץ פסיכולוגי שהוביל לאשפוז הראשון שלי במוסד סגור, כשאני בת 13 בלבד. אני בטוחה שאבא עשה הכול כדי לעזור לי ולמצוא פתרון למצב המורכב שבו הייתי, אבל הוא עשה טעות: הוא התייעץ עם האנשים הלא נכונים, ואשתו כמובן היא זו שמשכה בחוטים. היום אני חושבת שפנימייה יכלה להתאים לי יותר, אבל אז הדרך היחידה שעליה הומלץ הייתה המוסד.
שוב הייתי צריכה להסתגל לחיים חדשים שנכפו עליי. עברתי בין מוסד למוסד ובמקביל רשימת הכדורים שנתנו לי הלכה והתארכה. במוסדות השונים פגשתי בני נוער עם בעיות סמים, בפדופילים ובאנשים אלימים. חששתי לחיי אבל הצלחתי לשמור על מרחק מהם. אני זוכרת במוסד בצפון פלורידה אדם שלו קעקוע של השטן, שהיה ממלמל כל הזמן. פחדתי ממנו וניסיתי להימנע מקשר עין איתו עד כמה שאפשר.
"עקב הכמות הגדולה של הכדורים שנטלתי השמנתי מאוד, עין אחת בקושי תפקדה וכמעט הפכתי לעיוורת. הייתי זרוקה כמו זומבי ומסביבי חולי נפש אמיתיים"
כיוון שהייתי קטינה, אבי ואשתו מימנו את המוסדות. בגיל 15 החליטה אימי החורגת למנות לי אפוטרופוס מטעם הרווחה, כך שהמדינה תממן את השהות שלי במוסדות השונים. מגיל 18 עברתי למוסד לבוגרים, חוויה קשה מנשוא. יום אחד הגיע אחי לבקר אותי והזדעזע: עקב הכמות הגדולה של הכדורים שנטלתי השמנתי מאוד, עין אחת בקושי תפקדה וכמעט הפכתי לעיוורת. הייתי זרוקה כמו זומבי ומסביבי חולי נפש אמיתיים.
לקח קצת זמן, אבל כשהייתי בת 21 אבי הצליח לקבל סיוע מאחת האחיות במוסד. הוא תיאם איתה את הפרטים, התאריך והשעה שבה היא תסיע אותי לשדה התעופה. אני זוכרת את היום שבו הוא התקשר ואמר לי להכין מזוודה. הוא ביקש שאתנהג כרגיל ואשמור על פרופיל נמוך. האחות חיכתה ולי ולקחה אותי לשדה התעופה, תוך סיכון משרתה במקום.
בעזרתה של אותה אחות טובה טסתי למיאמי, שם פגשתי את אבא שלי, ובעזרת תעודת זהות מזויפת טסתי לניו יורק ומשם סוף סוף לישראל. זמן קצר לאחר שהגעתי ארצה נאלצתי לחזור לארצות הברית כדי להשלים את תהליך האזרחות שהתחלתי שם. כשהגעתי נעצרתי ושוב אושפזתי בכפיה. לאחר כמה חודשים אבי הצליח להבריח אותי בשנית לישראל, ומאז לא שבתי עוד לארצות הברית.
לאחר ניסיונות כושלים להשתלב בעבודה מסודרת, הצלחתי להגשים את המטרה שלי ובשנים האחרונות אני מעצבת גרפית עצמאית. לפני עשור נכנס לחיי עדי בעלי ויחד יצרנו את הבית שהיה חסר לי. חוויתי את האהבה שהייתה חיונית לי ואת היציבות שחיפשתי. סוף סוף יש לי קבלה מלאה. כיום אני בת 43, תושבת אזור, נשואה לעדי ואם לאלה בת השנתיים, חיה חיים מאושרים ובריאים, ללא כדורים או זכר לעולם שממנו ברחתי.
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il