"קניתי זוג נעלי בית והנחתי אותן מתחת למיטה, ממתינות לבואה"

אני זוכר את שבריר השנייה שבה קיבלתי החלטה לסגור את הלב שלי מאחורי סורג ובריח ולזרוק את המפתח לאלף אלפי עזאזל. אני זוכר את הנקודה הזו היטב, שכן היא ללא ספק אחת מנקודות השפל המביכות של חיי.

השנה הייתה 2005 ואני הייתי סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. השעה הייתה 16:00 בצהריים, יום חמישי מתחת לבניין 72 בפקולטה, כשחבר סיפר לי שאתמול הוא ראה את האקסית הטרייה שלי עם החבר החדש שלה במועדון הצ'יקה בליין הקבוע של יום שני, זה שאליו אני וכל החבר'ה מגיעים כל שבוע.

באותה השנייה איבדתי את זה לגמרי. צונאמי של עצב עלה במהירות ושטף את כל הגוף שלי. הרגשתי שאני לא מצליח לנשום. העצב הפך מהר מאוד לכעס שהפך מהר מאוד לזעם: "איך היא מעזה להגיע למסיבה הזאת איתו, כשהיא יודעת שאני אמור להיות שם עם כל החברים שלי?!" המחשבה הזו ניסרה לי הלב כמו עשרה מסורים חשמליים.

מבלי לחשוב פעמיים שלפתי את הנייד שלי והתקשרתי אליה רועד. אני לא כל כך זוכר את השיחה עצמה, אבל את העיניים הסקרניות של מאות הסטודנטים סביבי בדשא של הפקולטה אני זוכר היטב. ככה מול כל העולם נשברתי לרסיסים, מתייפח וקורע את מיתרי הקול שלי עליה.

היום אני מבין שבאותו האירוע חלחלה לתוכי אמת הרסנית: אהבה יכולה לגרום לי לאבד את השפיות ולכן אין לה מקום בחיי. היא מסוכנת מדי. בית הסוהר המשוכלל בעולם הוקם באותה השנייה, וסוהר קשוח במיוחד מונה לשמור על הלב שלי מוגן – הפחד מזוגיות ואהבה. מסע בן 12 שנה התחיל באותה השנייה.

עוד חבר מתחתן ועוד חבר מתחתן

באותן השנים הלב שלי ניסה עשרות פעמים להימלט מהצינוק: יצאתי עם המון נשים ואפילו היו לי מערכות יחסים קצרות, אבל בכל פעם שהעניינים הפכו להיות מעט רציניים, מגנון ההגנה המשוכלל התעורר עם סירנות אדומות מייללות.  

הדפוס היה קבוע: הייתי מוצא אלף ואחת סיבות מדוע אותה בחורה לא מתאימה לי, ואז עובר לחבל בקשר וגורם להן לגמור איתי. פשוט לא הייתי מסוגל לגמור איתן - הלב שלי כל כך התגעגע להרגיש חום ואהבה, אך הסוהר הקשוח לא הרפה לשנייה.             

כמובן שיומיים אחרי כל פרידה הייתי מתעורר ומבין את גודל הטעות. לפתע הרגש היה חזק ועוצמתי וגעגוע אמיתי לאותה בחורה היה מציף את כולי. אך כמובן שזה היה מאוחר מידי. אותם פרצי רגש עזים היו כמו טיולים בחצר בית הכלא, שהסוהר הרשה ללב שלי לצאת אליהם. לנשום קצת אוויר במקום בו כבר שום סכנה לא צפויה.

ככל שעברו השנים התסכול רק הלך וגבר. הרגשתי אותו שורף אותי מבפנים. עוד חבר מתחתן ועוד חבר מתחתן, לחלקם כבר יש ילדים קטנים, ואני מגיע למפגשים לבד. מה שהפחיד אותי יותר מהכל באותם הימים היה העובדה המייאשת שהתקווה התחילה להתאייד לה מחיי. באמת שכבר הפסקתי להאמין.

הכול השתנה בערב אחד, ערב פורים לפני שנתיים. חברים הזמינו אותי לצאת למסיבה בעיר אך סירבתי בנימוס. לא יכולתי לשאת את המחשבה של לחזור הביתה לבד. כך שבזמן שכל העיר מתחפשת ויוצאת להתהולל, אני בחרתי להתבצר בחדרי הקטן בדירה השכורה בלב תל אביב ולעשות משהו שלא עשיתי מעולם - להתפלל.

"חיכיתי לך כל חיי"

עצמתי עיניים ושקעתי לתוך מדיטציה עמוקה. בלב חזרתי על בקשה אחת: "אני זקוק לעזרה. אם מישהו מקשיב לי כעת – אנא, אני זקוק לעזרה". בתור אדם חילוני, אני לא באמת יודע למי התפללתי, אך כעבור 15 דקות של נשימות עמוקות החלו להופיע על מסך ההכרה שלי תמונות חיות ומהפנטות של אהבת חיי. בדמיון ראיתי אותנו רוקדים סלואו בחתונתו מוקפים ביקירנו המתרגשים, כשברקע מתנגן השיר SOMETHING של הביטלס. הסרט היה כל כך מוחשי, שהצלחתי ממש להרגיש את מגע גופה המלטף ואת ליבה הפועם. לחשתי לה באוזן "חיכיתי לך כל חיי", והרגשתי איך חיוך ענק נסוך על שפתיי ודמעות החלו לזלוג על לחיי.  

הסוהר נרדם בשמירה והלב שלי חזר להרגיש ולפעום. הבטון המזוין נסדק.

בתום ההקרנה הפרטית על מסך הדמיון נשארתי יושב מתנשם עם עיניים עצומות כשידי מחזיקות את ליבי, כשלפתע הרגשתי צורך לכתוב את התפילה:

"נחישותי נשמעת בכל רחבי היקום. אני מצליח להתגבר על אותם קולות הסרק.
ביתי פתוח. ביתי הוא הוא בית הלב. זמן שינוי הוא. זמן שינוי מבורך.
אני מוכן להושיט לך את ידי ויודע כי בברית התאחדנו - ברית עולמים.
אני מוכן לאהבת חיי. אני מוכן לאהבת חיי. אני מוכן לאהבת חיי".

אחרי אותו ערב משהו בי השתנה. רגש האהבה האדיר שהציף אותי החל להאיץ בתוכי תהליך עמוק ומזכך. הרגשתי שמשהו משמעותי הולך להתרחש בחיי. בימים לאחר מכן שיניתי את החדר שלי: הורדתי תמונה בה רואים אישה לבדה עירומה, ובמקומה שמתי על לוח החזון שלי צילום של זוג מאוהב מחובק על שפת הים. קניתי זוג נעלי בית בצבע קרם מידה 38 והנחתי אותן מתחת למיטה שלי, ממתינות לבואה. התכוננתי לאישה של חיי.

כעבור חודשיים היא הופיעה.

במחזור החדש של תכנית ההתפתחות האישית שאותה אני מלמד, אלה הצטרפה כתלמידה. הסתכלתי על העיניים הירוקות הגדולות שלה, ותוך רגע הבנתי, היה שווה להמתין 38 שנה.

לא היה לי ספק, אפילו לא לשנייה. וכמה טוב לדעת שהסבלנות אכן משתלמת, התאמה קוסמית כזו לא יכולתי אפילו לדמיין: שנינו צומחים אישית ורוחנית, שנינו מוזיקאים ולשנינו יש נשמה של אומן. כעבור שנה התחתנו ובימים אלו אנחנו מצפים להולדתה של בתנו בהתרגשות אין קיץ.

בחתונה, מתחת לחופה, ניגנתי לה שיר מיוחד שכתבתי במיוחד לרגע שיא זה בחיינו. השיר נקרא "אני מוכן", ומילותיו נלקחו כולן מתוך אותה תפילה שנשאתי בחדרי רק לפני שנתיים. שיר זה מבחינתי הוא תזכורת יומיומית לכוחה של התקווה - תקווה שתמיד ניתן לעשות שינוי בחיינו.

* הכותב, דניאל בן ארי, הוא מוזיקאי-יוצר ומפתח תוכנית ההכשרה למנהיגות "חלוצי המהפכה"