הוא היה החבר הכי טוב שלי והוא בגד בי.
הוא היה גבר ביישן וזה מה שמשך אותי בו. הוא היה שונה מכל מה שהכרתי עד אז. כשהכרתי אותו במסיבה ההיא, ידעתי שהוא יהיה שלי, וזה קרה. ואהבנו, ונולדו לנו ילדים, ועברנו דירות בגלל העבודה שלו, ואהבתי אותו והייתי מאושרת. הייתי אמא, הייתי עם החבר הכי טוב שלי, וזה הספיק לי. עד שכבר לא. עד שרציתי להרגיש בטחון, להפסיק לעבור מדירה לדירה ולהשתקע במקום אחד, וזה הלחיץ אותו. הוא, שבדיוק עמד להחליף קידומת, הגיע לגיל שהפחיד אותו כל כך, גיל 40.
"התחתנו צעירים", היה אומר, "את יצאת עם הרבה בחורים. אני לא. לא הספקתי כלום", ואני ראיתי איך הוא רוצה עוד. איך לא מספיק לו הבית, המשפחה, הילדים ואני. הוא התחיל לעשות דברים שלא עשה מעולם עד אז: קנה בגדים, נסע לצלול באילת עם החבר הרווק שלו, לא חזר הביתה אחרי משמרת לילה בבסיס.
הוא התעקש לנסוע לאילת לבד, קבע שאין לי או לבן שלנו למה להצטרף. במשך שבוע נשארתי עם ההרגשה הזו שזהו, הוא בוגד, אבל לא הייתי מוכנה להודות, עדיין לא. אחרי השבוע באילת הוא חזר עם געגוע, ועשינו אהבה, לא סקס פרוע, אלא אהבה. וידעתי שמשהו קורה.
קמתי ויצאתי, לפני שיראה עד כמה אני רועדת
ובשבת אחת, כשהוא היה תורן בבסיס, באתי לבקר אותו עם הילדים, והסתכלתי עליו וראיתי שהוא מתלבט ולא יודע מה לעשות. ראיתי והבנתי. וכשהוא חזר הביתה וחיבק אותי בלילה מאחור, כמו בכל לילה שישנו ביחד, אמרתי לו: "אני יודעת שאתה בוגד בי", והלב שלי נקרע והדמעות זלגו והוא מאחוריי מחבק חזק.
"את השתגעת. מאיפה הבאת את זה עכשיו?".
"אתה יודע שלא התחתנת עם טיפשה".
והוא הכחיש ונרדם, ואני נשארתי ערה כל הלילה. נזכרת איך אמרתי שאני אזרוק אותו מכל המדרגות אם אדע שהוא בוגד, והנה אני כאן והוא מחבק אותי וישן, ואני מרגישה שהחיבוק שלו הוא כמו גדר תיל שכרוכה מסביבי, עוטפת ודוקרת בו זמנית.
בבוקר הוא נישק אותי כשקם מהמיטה, כאילו אתמול לא קרה, אבל לא הביט בעיניי. אחרי זה היו כמה ימים רגועים. הוא בא הביתה בזמן, התנהג כרגיל והילדים היו רגועים, עד שהיא התקשרה.
"תראי... רציתי להגיד לך שבעלך בוגד בך עם חברה שלי".
"ולמה את מספרת לי את זה?", שאלתי והלב שלי דהר בקצב רצחני. מזל שלא הכנסתי את הטלפון לדיבורית ודיברתי מהאוזנייה. מזל שהוריי, שהיו איתי במכונית, לא שמעו את הנאמר.
"כי הוא נשוי ויש לכם משפחה, ואני לא חושבת שזה בסדר".
חמש הדקות הבאות עד שהגעתי נראו לי כנצח. הורדתי את הוריי בביתם ועצרתי בצד. רק אחרי שפרק כף ידי כאב כל כך, ראיתי שאחזתי בהגה בחוזקה בלי להרגיש. שאפתי נשימה עמוקה, מנסה להסדיר את קצב הלב. הבטתי בידיי, כאילו מחפשת את סימן הסכין החותכת עמוק, אבל הן היו שלמות.
"אני מגיעה אליך", אמרתי לו בטלפון והוא אפילו לא סרב. קבענו בבית הקפה הסמוך למשרדו בקריה. כשהגעתי הוא ישב שם, משחק במפית שהייתה על השולחן, נראה טרוד. "היא התקשרה אלי", פתחתי. "החברה של החברה שלך", המשכתי כשהוא הרים אלי עיניים שואלות.
"את חושבת שמי שהתקשר אליך רצה לעשות טוב?", הוא שאל, מנסה להכחיש את שנאמר.
"אני חושבת שהחברה שלך היא זו שבוחשת מאחור, והגיע הזמן שתעשה סדר בסיפור ותגיד לה שלא תתקשר ושלא תשלח אליי אף אחד".
קמתי ויצאתי מהמקום לפני שיראה עד כמה אני רועדת. חשבתי שאני חזקה ושאני יודעת בדיוק מה קורה, אבל לא ידעתי שהוא מתכנן עשרות צעדים קדימה. עד לאותו ערב, בו הוא חיכה שהילדים ילכו לישון ואמר: "אני רוצה לעזוב". הרגשתי שהדם עוזב את גופי, אבל אסור שיראה. אני חייבת להיות חזקה, אז הייתי חזקה וזה כאב. מאז המריבה הראשונה שלנו, כשהיינו צעירים, כשהוא קם ויצא מבית הוריי כועס, הייתה לי תחושה שיום אחד הוא יעזוב. והנה, זה קורה. תחושת חוסר הביטחון הזאת שוב חוזרת. הוא רוצה לעזוב.
"אם אתה רוצה ללכת. תלך", אמרתי.
"אולי אני אקח חופש ואחזור?"
"רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה", חשבתי לעצמי כשעניתי שאני לא יכולה להבטיח שאהיה כאן כשירצה לחזור.
עוזב ולא בגלל שהוא לא אוהב
הלכנו לייעוץ זוגי, כדי להחליט איך לספר לילדים, ועברו חודשיים. אני התהלכתי כסהרורית, והמשכנו לארח ולצאת, ולטייל עם הילדים, כי אף אחד לא ידע. ובלילה הוא חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב, ואני נקרעתי מבפנים כי ידעתי שהוא עוזב. הפסיכולוגית שאלה אותו: "למה אתה עוזב כשאתה אוהב?", והוא רק משך בכתפיו ולא ענה, ואני ידעתי שלמרות שהוא אוהב הוא ילך עם הראש בקיר, רק בגלל המחשבה שאולי מה שיש מעבר לפינה יהיה טוב יותר.
כשלבסוף סיפרנו לילדים, ביקשתי שלא יישן איתי במיטה אבל הוא סרב, אז סובבתי אליו את הגב והוא לא נרדם, ואני לא נרדמתי. אחרי שעתיים הוא קם והתלבש, וכששאלתי לאן אמר שכואב לו בחזה והוא נוסע לבית החולים. הוא התקשר, פעם ועוד פעם, מספר לי מה היה ומה הוא עבר. וכשחזר בלילה אמר שהיה לו זמן לחשוב והוא עושה שטות, ואנחנו החברים הכי טובים ואנחנו אוהבים והוא טיפש. ואני הסתכלתי על הגבר שאני אוהבת, ונלחצתי.
אמרתי שאני יודעת שהוא עוזב לא בגלל שהוא לא אוהב. ואני יודעת שהוא צריך חופש ואני לא מוכנה. לא מוכנה שעכשיו, אחרי שהילדים יודעים, הוא יגרום להם את מה שגרם לי בחודשיים האחרונים, ושיחליט. אם הוא עוזב, שיעזוב עכשיו. אם נשאר, אז נשאר. אין משחקים. אז הוא הלך.
ואני בכיתי אל הכר בלילה, וחייכתי בחוץ. ובכיתי בלילה, וחייכתי ביום, כך כ-100 יום עד אותו בוקר בו עמדתי מול המראה, מביטה בדמותי המשתקפת. "אלה החיים שלך", חשבתי לעצמי, "קומי ועשי איתם משהו".
סוניה יפעת יובל היא מאמנת אישית ויועצת זוגית, המתמחה בייעוץ ובליווי גברים וזוגות ומחברת הספר "רק זה היה חסר לי"
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il
