בשבוע שעבר ציינתי 37 שנים של יתמות.
נולדתי למשפחה הודית צעירה, אמי ילדה אותי כשהיא בת 17 בלבד ואבי היה בן 19. הם היו ילדים שהביאו ילדים: ילדים שתמיד גדלו תחת מטריית ההורים, ופתאום הפכו להורים בעצמם.
קשה לקרוא למשפחה לה נולדתי משפחה. אמא גרה לרוב עם הוריה, וכשהייתה חוזרת לסירוגין לאבי היה שם סבל נוראי, אלימות חוזרת ונשנית, אונס ונסיונות לרצח. היחסים הלכו והתדרדרו ולבסוף ההורים התגרשו כשהייתי בת חמש.
הקהילה ההודית דחקה באמי, שהייתה בת 23 ועם שלושה ילדים קטנים, להתחתן מחדש עם אלמן בן חמישים. עברנו להתגורר ברמלה עם האבא החורג וחמשת ילדיו. גם היחסים הללו עלו מהר מאוד על שרטון ובבית נשמעו באופן קבוע צעקות, טונים צורמים ואפילו יריות של אקדח.
אחרי שנים ללא אם, חמשת הילדים שלו היו צריכים לקבל פתאם אמא חדשה שנכנסה אליהם הביתה, בחורה צעירה עם שלושה ילדים קטנים. למרות שאמי נסתה להתחבב, להכין להם אוכל ולנקות אחריהם - זה לא עזר, ובסוף היום היא הייתה בוכה בסתר.
ביום שישי אחד כשהייתי כמעט בת שבע חזרתי מבית הספר, אכלתי מידיה של אמי והלכתי לישון עם סבתי ואחיי את שנת הצהריים הקבועה. כשהתעוררתי כדי ללכת לשירותים, ראיתי משהו כתום על הקיר. אלה היו להבות מרצדות. רצתי להעיר את סבתא שתבוא לגרש את פחדיי, וכשפתחנו את דלת המקלחת ראינו את אמא עולה בלהבות. סבתא מיד התעשתה, רצה לקחת סיר גדול מאוד שהיה מלא במים לשעת חירום, ויחד שפכנו על אמא את המים. צעקנו מהחלון לעזרה.
אמא נלחמה על חייה בבית החולים במשך שבוע לפני שנפטרה מפצעיה. התאבדות? אולי. נסיון לרצח? הגיוני מאוד. שנים הסתובבתי עם השאלה.
הרשו לנו להתקלח רק פעם אחת בשבוע, לא הרשו לנו להביא חברים והיינו חייבים לשכב לישון בשעה 19:30, גם כשכבר התקרבתי לגיל ההתבגרות
עם מותה של אמא נכנסו שירותי הרווחה נכנסו לתמונה. אחיי ואני עברנו יחד למשפחת אומנה של ויצ"ו בהרצליה. זה היה פרויקט של בתי אומנה בו בכל כמה שנים התחלפו המשפחות, וילדי האומנה נשארו. במשפחה הראשונה איתה חיינו התפקיד שלי היה לשטוף את הבית בשש בבוקר לפני בית הספר כל יום. שאר הילדים עשו מטלות אחרות וקשות לא פחות. הרשו לנו להתקלח רק פעם אחת בשבוע, לא הרשו לנו להביא חברים והיינו חייבים לשכב לישון בשעה 19:30, גם כשכבר התקרבתי לגיל ההתבגרות.
אחרי כמה שנים התחלפה המשפחה הזו באחרת, אבל גם זו הביאה איתה רוע שעליו מרחה דבש. מצד אחד הם הרשו לנו להביא חברים וסיימו עם עוצר השינה הכפוי, אבל מצד שני החלו להכות את אחיי הקטנים. החלטתי שלא לשתוק ודיווחתי על ההתעללות במשטרה. עזבתי את הבית בהרצליה לבית סבתי, ואחיי נשלחו לפנימיה. הם הפסיקו ללמוד ולמדו כיצד לשרוד. מהפנימיה הם חזרו אחרים, ומאז לא חזרו עוד לעצמם. עד היום מתמודדים האחים האהובים שלי עם החיים, הם עדיין מנסים ללמוד לחיות ונלחמים במשקעים שלהם. אני בטוחה שיש הרבה דברים שהם עברו ואני בכלל לא יודעת.
אני בעצמי הבנתי שאם אני לא רוצה לסיים בלשכת הרווחה או מתחת לאבן כמו אמא שלי, אני חייבת ללמוד לשחות. אני חייבת להוכיח שאני יכולה לנצח את העבר שלי. אחרי שהתחתנתי בגיל צעיר וילדתי את בני הבכור, התגרשתי, פיתחתי קריירה, וכיום אני בזוגיות יציבה, אמא לבן ולבת ובעלת קליניקה לקוסמטיקה במזכרת בתיה. כל החיים צחקו עליי שאני ילדת אומנה ומה יצא ממני, והנה אני פה. ילד אומנה לא מקבל שום עזרה בבגרותו. זה עצוב. קשה להתמודד עם כל כך הרבה דברים קשים בלי תמיכה.
