הייתי נערה בת 14, כמו כולן, מבלה עם חברות בחוף הים ובעיקר בקניון. קיבלתי הרבה מחמאות על הגוף שלי, בעיקר מגברים שאמרו לי שאני בכיף יכולה להיות דוגמנית. ובאמת יום אחד פנתה אלי סוכנת, נתנה לי כרטיס ביקור שלה ואמרה שאבוא אליה לסוכנות.

אני זוכרת את היום הזה מצוין: לבשתי שמלת סטרפלס מיני עם פסים ירוקים וורודים, נעלתי סנדלי פלטפורמה עשויים חבל מלופף וקוקו עגבנייה גבוה. הסוכנת שאלה כמה פרטים יבשים עליי, ומיד הורתה לי להוריד את הסנדלים ולעמוד ליד קיר שעליו היה מודבק סרט מדידה לגובה. "גובה טוב" היא אמרה, בעודה לוקחת סרט מדידה שני ומתחילה למדוד לי היקפים. "תראי" היא אמרה, "יש לך עיניים יפות, שפתים יפות, גובה מספיק ובסך הכל נתונים בסדר, רק את האף את צריכה לסדר ולהוריד קצת בבטן".  

המשקל שלי היה 52 ק"ג, משקל טיפה נמוך לגובה 170, אבל מאותו היום החל המסע להורדת המשקל. רצתי כל יום בהליכון ועשיתי הרבה כפיפות בטן. כשראיתי שהמשקל יורד ודי בקלות, התמכרתי לרעיון ולשליטה, וכל יום הכרחתי את עצמי לרדת יותר במשקל מהיום שלפניו. זה היה בחופש הגדול, ונסענו עם משפחה של חברים לחו"ל. אני הייתי מתוסכלת שלא אוכל להמשיך להתאמן עכשיו במשך שבוע, אבל לא ציפיתי למה שעתיד היה לבוא. באחת השיחות שלי עם הבן של החברים שנסענו איתם, עלה הנושא. אמרתי לו שהלוואי והייתי יודעת להקיא מיוזמתי ואז הייתי יכולה "ליהנות" מהאוכל הטעים בחופשה וגם לא לעלות במשקל. עד אותו היום, אני חושבת שהקאתי אולי חמש פעמים בחיי, כשהייתי חולה מאוד ועם חום. הוא הסביר לי בדיוק איך לעשות את זה. כל מה שהיה חסר לי זה קצת אומץ והתמדה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי וזה עבד. זה כאב, אבל הייתי כל כך מאושרת! גם לטעום מהכל וגם לא להשמין?! פתרון קסם, חשבתי לעצמי.

חזרתי מחו"ל עוד יותר רזה, וכשקצב הירידה במשקל שוב לא סיפק אותי, עברתי לתזונה שהייתה מורכבת בעיקרה ממלפפון וגמבה, מסטיקים ומים. שנת הלימודים בתיכון החדש החלה, חזרתי להתאמן המשכתי לרדת במשקל בקצב מהיר, אך הרגשת החולשה והעייפות החלה. גם הקור. הייתי לובשת סווטשרטים בספטמבר. קמה מישיבה, הולכת כמה צעדים ונאחזת בקיר כדי לא ליפול. הייתי ישנה הרבה, פשוט כי לא היה לי כוח לעשות משהו אחר.

נמאס לי שנכנסים איתי להשגיח עליי כשאני בשירותים 

אמא שלי שמה לב וקבעה לי תור לעובדת סוציאלית המתעסקת בהפרעות אכילה, אבל התור היה רחוק. אחר צהריים אחד אחרי שחזרתי מהלימודים והתעלפתי בבית, ההורים החליטו שדי. לקחו אותי לרופא שהתרשם, שקל ואמר שהוא לא מוכן לקחת אחריות ושנלך בדחיפות למיון. שקלתי כמעט 40 ק"ג.

בבית החולים פגשה אותי פסיכיאטרית שאמרה לי שאני נראית כמו ניצולת שואה ויכול להיות שאם לא הייתי מגיעה עכשיו למיון אז בעוד כמה ימים כבר לא הייתי מגיעה בכלל. אושפזתי. במהלך האשפוז הכרתי עוד בנות (וגם בן אחד) במצב שלי פחות או יותר. מצד אחד היה טוב להיות בחברה של עוד כאלו במצבי, אבל גם למדתי מהן שיטות וטריקים לזיוף בזמן האכילה (הארוחות היו מתקיימות בנוכחות כל המטופלות ואחות או מישהי מהצוות שמשגיחה שאוכלים) ולימים "המצאתי" שיטות מתקדמות משלי לזיוף והעלאת המשקל בזמן השקילה היומית.

יום ועוד יום, באיזשהו שלב חשבתי שאני הולכת להשתגע אם אמשיך ככה וקיבלתי החלטה לשתף פעולה בתוכנית הטיפול שלי. באותו יום ובאותה החלטה אמיצה שלא ברור מאיזה כוחות פנימיים הגיעה, הכל השתנה. הבנתי שמדובר בחיים שלי, שאני רוצה להנות מהם, רוצה לחזור לבית הספר ולהיות עם החברות, רוצה שיפסיקו להיכנס איתי ולהשגיח כשאני בשירותים או מתקלחת. מאז הכל היסטוריה. היו עליות וגם מורדות, כמו למשל כשאכלתי כמו שצריך והמשקל לא עלה יפה, אבל המגמה הייתה חיובית. כמעט תוך שנה נפרדתי מהמחלקה להפרעות אכילה ונשבעתי שלעולם לא אגיע לשם יותר, לא בתור מטופלת.

לאחר ההחלמה, החלטתי שאני רוצה להפיץ את החוויה האישית שלי והייתי חדורת מטרה למנוע את מקרה המוות הבא מאנורקסיה. הכנתי מצגת והעברתי אותה בכמה תיכונים באיזור, הייתי באותו גיל ולפעמים צעירה יותר מהבנות שישבו בכיתה בה הרציתי. לפעמים, בעיקר מהשאלות או מבנות שהיו פונות אלי לאחר ההרצאה, ידעתי לזהות כאלו שהיו להן הפרעות אכילה בדרגה כזו או אחרת, ותמיד המסר שלי היה ברור וקבוע: אלו החיים שלך, אם את רוצה לצאת מזה את צריכה עזרה, אל תתביישי ותבקשי אותה.

המטופלת היחידה במחלקה להפרעות אכילה שחזרה לשם בתור רופאה

החלום על קריירה בדוגמנות נעלם, אבל האף שלא אהבתי נשאר. סבלתי ביסודי מהמון הערות פוגעניות מילדי הכיתה לגביו והוא היה הדבר היחיד שלא חייתי איתו בשלום. בניגוד למשקל שלי שהיה תקין לפני כל הסיפור, האף שלי באמת ובאופן אובייקטיבי היה גדול ולא יפה. הורי התלבטו רבות, ולאחר שכנועים הסכמו שאעבור ניתוח פלסטי לתיקון האף. הייתי בת 15. אני זוכרת את ההרגשה המדהימה הזו של החזרה ללימודים עם אף חדש, הוא פשוט שינה לי את כל הפנים ונהייתי יפה יותר.

עברו כמה שנים ולי זה היה די ברור שאני הולכת ללמוד רפואה. תמיד נמשכתי לעולם המדעים אבל לי הייתה גם הרגשת חבות למקצוע הזה. הרופאים שלי שטיפלו בי הצילו את חיי, וגם מי שניתח לי את האף עזר לי מאוד נפשית. בהתחלה הייתי בטוחה שאעסוק בריפוי של בנות עם הפרעות אכילה ושזו תהיה ההגשמה הכי גדולה שלי והתיקון שלי בעולם. בתקופת הסטאז' בחרתי לחזור לאותה מחלקה בה הייתי בתור נערה, וחלק מהרופאים והאחיות עדיין היו שם. אני חושבת שאני המטופלת היחידה שהייתה להם שחזרה לשם בתור רופאה. הרגשתי שניצחתי הכל, סגירת מעגל. אבל לימים החלטתי להתמקד בנושא האסתטיקה, הצד המשלים של הסיפור שלי. החלטתי שאני רוצה לעזור לבנות ולנשים להיות יותר שלמות עם עצמן ועם הגוף שלהן בעזרת טיפול מינימלי.

ד
אין עוררין על ההשפעה של פעולות אסתטיות על הבטחון העצמי"|צילום: עוז שכטר

חשוב לי לברור בפינצטה את המטופלות, ולא פעם אני "שולחת" הביתה מטופלת מאוכזבת שלא הסכמתי לטפל בה בגלל בקשות מוגזמות או לא מציאותיות, כי לדעתי היא לא צריכה, כי אני חושבת שיש משהו מעבר לרצון לתקן את הדבר הספציפי שבגללו היא הגיעה או כי יש לה תפיסה מעוותת לגבי איך תיראה לאחר הטיפול - אבל על ההשפעה שיש לפעולות אסתטיות כאלו ואחרות על הקבלה העצמית והעלאת הבטחון העצמי, אין עוררין. אחרי שחוויתי זאת על בשרי, ואני יודעת תסביכי דימוי גוף מה הם, אין לי ספק שלעיתים די בשינוי קטן שעושה הבדל גדול בהרגשה.

כל הודעה ממטופלת שאני מקבלת בה היא מודה לי על הטיפול, מוכיחה לי שאני במקום הנכון, עושה את מה שאני רוצה לעשות ואוהבת את זה. אוהבת מאוד.

ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il