"אנשים מאושרים לא משמינים"

 הייתי שמנה כי הייתי אומללה, ולא להיפך.

את הסיפור הזה קשה לי לשכוח. זה קרה לפני 25 שנה. עברנו, בעלי דאז ואני, ליד מוסד שווארמה ותיק וידוע. הוא אמר שבא לו שווארמה ואני אמרתי שאני לא אוכלת, אני מצליחה כל כך יפה בדיאטה שלי עכשיו שאני לא מקלקלת לי. תליתי על החזה את אות הגבורה ונשארתי באוטו, והוא הלך לדפוק את המנה וחצי שלו וחזר כולו מדיף ריח עמבה. על טעם וריח אפשר להתווכח אבל בנקודת הזמן ההיא, שבה אני, הגיבורה, כובשת את יצרי ומתאפקת, זה היה הריח הכי טעים בעולם.

שלושה ימים לאחר מכן, כשהייתי לבד בבית ואף אחד לא ראה ולא יכול היה לדעת, נכנסתי לאוטו, נסעתי 20 דקות לשווארמה ההיא, לבד, במיוחד, קניתי שתי מנות ועפתי משם הביתה לטרוף אותן באין רואים.

אז עדיין לא הגעתי לשיא משקלי, אבל בהחלט צעדתי בבטחה אל עבר 140 הקילוגרמים הסופיים. סופיים לא כי אי אפשר יותר -  סופיים כי שם עצרתי את העולם ואמרתי פוס, אני רוצה לרדת. עברו עוד כמה שנים מהאירוע המכונן ההוא בשווארמה, והלכתי לניתוח קיצור קיבה. למזלי, רגע אחרי הניתוח שלי החלטתי שאני לא עושה דיאטה יותר לעולם.  

ידעתי שאם אהיה בדיאטה, יגיע היום בו אדהר לאיזה מוסד מזון ואאביס את עצמי למוות רק כי מגיע לי פיצוי על הסבל. מאז עברו 12 שנים, אני 85 קילו פחות, אוכלת מה שאני רוצה, מה שאני אוהבת, לא מסכימה לקבל איסורים, לא מסכימה לסבול. זה הסוד מאחורי ההצלחה רבת השנים שלי עם ניתוח קיצור הקיבה: זה לא הניתוח שהצליח, זו אני שהצלחתי, בניגוד לרוב המנותחים שעולים בחזרה במשקל.

אם אני אהיה רזה, אני אתגרש מהבעל הזה שלי שכל כך רע לי איתו

איך בכלל הגעתי למצב בו אני שוקלת 140 קילו? פשוט, לא הייתי מאושרת. לא הייתי מאושרת בנישואים שלי, לא בקריירה שלי, לא במראה שלי. אנשים מאושרים לא משמינים בחוסר שליטה עד לדרגת אוביסיטי, השמנת יתר חולנית. לכאורה לא חסר לי כלום, אבל את הדברים החשובים באמת, אלה שכסף לא יודע לקנות, אף אחד לא לימד אותי בצעירותי ואני לא ידעתי עדיין למצוא לבד. לא ידעתי לאהוב את עצמי, להאמין בעצמי, לזהות את הרצונות שלי ואת הצרכים שלי ולעמוד על שלי. השילוב הזה שהתקיים בי, של עודף רגישות עם ההתניה המובנית לריצוי אחרים וההכרח להיות תמיד נחמדה - לא אפשר לי להתמודד מול העולם באופן אסרטיבי, ובוודאי שלא באופן שמביא אושר.

הדבר שהכי רציתי בעולם זה להיות רזה. הייתי בטוחה, באמת ובתמים, שכל הבעיות שלי בחיים הן רק בגלל שאני שמנה, אז מה הטעם להתעסק בהן בכלל? קודם כל אני צריכה לרזות, חשבתי, והבעיות האחרות כבר ייפתרו מעצמן: אם אני אהיה רזה, אני אתגרש מהבעל הזה שלי שכל כך רע לי איתו ואמצא מישהו אחר שיאהב אותי. אם אני אהיה רזה, יהיו לי הרבה יותר לקוחות בעסק. אם אני אהיה רזה, אהיה יפה ועשירה ומאושרת.

האמנתי שרק אני אשמה במצב שלי. אני אשמה שאני לא מצליחה להתמיד בדיאטה לאורך זמן, שאני לא עושה ספורט, שאין לי כוח רצון. התביישתי למדוד בגדים בחנות, לאכול בפרהסיה, לפגוש לקוחות פוטנציאליים. התביישתי בזה שהתביישתי. חשבתי שאין שום סיכוי שמישהו יוכל לאהוב אותי כפי שאני, כי לא הייתי ראויה בעיניי לאהבה עד שאהיה רזה.

אז עשיתי דיאטות, עוד ועוד ועוד דיאטות שונות ומשונות. ניסיתי הכל: דיאטות מסודרות, שומרי משקל, דיאטה קלאב, דרך האושר, בלון בקיבה, דיאטות הרעבה, דיאטות לפי שעות, לפי הפרדת סוגי מזון, דיאטות יומיות, חודשיות, רב שנתיות, דיאטות עם, דיאטות בלי, דיאטות רצח. מעולם, בכל השנים האלה,  לא הצלחתי לרצוח את המשקל סופית. כמעט הצלחתי לרצוח אותי. וכל זה כי רציתי, נורא רציתי, לרדת במשקל.

ואז, כשעצרתי לשאול את עצמי בשביל מה אני רוצה להיות רזה - התשובות ממש הפתיעו אותי. פתאום רציתי להיות חלק מהעולם: להתמודד, לנצח, ללמוד להפסיד, להרגיש. לאהוב שוב. והתשובה שצפה ועלתה הכי חזק מבין כל אלה הייתה שלהיות רזה זה לא תנאי לכל היתר. שהיתר מוכרח לבוא קודם, או לפחות במקביל.

מה שהוצאתי מחיי לא היו סוגי מזונות אלא סוגי אנשים, חוויות, עיסוקים, כל מה שגרם לי סבל. מי שמוכן ללמוד לומר לא לאנשים במקום לאוכל, מוכן להעמיד את עצמו במקום הראשון גם אם יהיו כאלה שזה לא ימצא חן בעיניהם - הוא זה שיצליח גם בניתוח קיצור קיבה.

היום אני רזה. כבר שנים שאני רזה. אבל לפני הכול אני מאושרת, יעילה, זוגית, אוהבת ונאהבת. אני חיה כבר שנים עם בן הזוג המתאים לי, בבית המתאים לי, במקום המתאים לי. אני צוללת בארץ ובעולם, לפעמים אני לוקחת על עצמי לאייר ספר, לפעמים אני מרצה. ולא, זה לא שאני מאושרת בגלל שאני רזה. להיפך, אני רזה בגלל שאני מאושרת.

ואוכל? אוכל הוא לא בעיה יותר. הוא הנאה וצורך. אין בעיניי שום סוג מזון שהוא משמין. אני אוכלת עוגות ושוקולדים ולא משמינה. הכמויות שלי מאוד קטנות כיוון שאני מקוצרת קיבה, ולכן זה לא ממש משנה מה אני אוכלת ובלבד שיהיה משובח. זה התנאי היחיד.
כן, האושר בהחלט מרזה.

* הכותבת היא מאמנת אישית למקוצרי קיבה