הסיפור שלי מתחיל בזמן לימודיי בבית הספר רימון. שרתי, הקלטתי, כתבתי חומרים מקוריים והופעתי המון, אבל במקביל חוויתי פרידה קשה וכואבת. הייתי בתוך תהליך של חיפוש עצמי ושאלות גדולות הציפו אותי כל הזמן.
כשהייתי בת 20 הגעתי, דרך חברה שהייתה מטפלת הוליסטית, למקום בו הרגשתי שאולי אוכל לקבל תשובות. אז עוד לא הבנתי שאני נכנסת בעצם לכת שעומדת להשתלט לי על המציאות ועל הראש. עקרון האמונה המוביל בכת היה שנולדנו בעיקר כדי לתת, וכשאנחנו נותנים אנחנו מקבלים: כך בעצם מתבטל הרצון החופשי שלנו. שנה אחרי שהכרתי אותם עברתי לגור בתוך המרכז של הכת.
"הגורו, המנהיג, נחשב לאלוהים. מי שהביע ספק ספג עונשים שכללו משימות כמו ניקיון השירותים או כל מיני טקסים משפילים"
המקום היה דתי אבל הציג את עצמו כחילוני כדי למשוך אנשים. גם אני, זמן קצר לאחר שהצטרפתי, חזרתי בתשובה. בהתחלה הכל היה נראה לי קסום ומלא באור ובהכלה. כולם נראו לי מוארים, אבל מהר מאוד הבנתי שמשהו שם לא מאוזן בעליל. נשאבתי פנימה בלי יכולת לבחור. היום היה מתחיל מוקדם: מי שהיה רווק היה מקבל משימות כמו הכנת אוכל לכולם, כלים וניקיונות. הדרישה של מנהיגי הכת מהחברים הייתה לגייס כמה שיותר כסף. את הכסף היו משיגים דרך בקשת תרומות ברחוב; מי שהצליח זכה למעמד גבוה, ומי שלא - התייחסו אליו כמו לסמרטוט. אני עבדתי כמנהלת החנות והקורסים של הארגון. זה היה יום עבודה שנגמר בשעות הקטנות של הלילה.
הטקסים הדתיים של הכת התקיימו בעיקר בשבתות ובחגים, אז היינו מקיימים תפילות שהיו שונות מאלו שנערכות בבית כנסת רגיל ושכללו בין היתר הסברים כמה התפילה תורמת לנו. במקביל עברנו שטיפת מוח בה לימדו אותנו שכל מי שלא חושב כמונו הוא מוקצה. כך התרחקנו גם מהמשפחה הגרעינית שלנו, ובעצם – מכל מי שלא היה איתנו בכת.
הגורו, המנהיג, היה האדם הנערץ בכת שנחשב לאלוהים. מי שהביע ספק בכך ספג עונשים קשים שכללו בעיקר כל מיני צורות של נידוי חברתי, משימות כמו ניקיון השירותים או כל מיני טקסים משפילים.
כשנה לאחר שנכנסתי לשם התחתנתי. אומנם הגורו לא בחר לי את הבעל, אבל הוא כן היה יכול לסרב ל"שידוך" - ואז לא היינו מתחתנים. נולדו לנו שני ילדים. כמו כל מי שהיה שם, נדרשתי להעביר את הכסף הפרטי שלי לגורו. לא שלטנו בשקל, כל קניית אוכל לילדים או לעצמנו הייתה חייבת לעבור את המנהיגים.
שמונה שנים אחרי שנכנסתי לכת התחלתי לקחת שיעורי אסטרולוגיה אצל מורה חיצוני. הוא זה שעזר לי לראות את הדברים אחרת, להבין שיש בחוץ עולם פתוח מלא בידע ובשחרור. שנה לאחר מכן בעלי ואני, יחד עם הילדים שלנו, החלטנו לצאת לחופשי.
באותה התקופה הפסקתי להאמין בכל לבי במהות המקום, וכך בעצם כבר לא הייתי שימושית כמו פעם והיה קל לוותר עליי. הנתק קרה לאט, בהתחלה התחלתי לעבוד שם רק כשכירה ולאחר מכן גם זה לא הסתדר, עזבנו את המקום ומצאנו דירה.
אחרי שיצאנו מהכת המשפחות שלנו, איתן חזרנו לקשר עוד לפני, עזרו לנו למצוא מקום מגורים ותמכו בנו מאוד. ההתחלה הייתה לא קלה, הייתי עסוקה מאוד באימהות וכמובן גם בהישרדות. הייתי חייבת להתאפס כלכלית ולספק לילדיי את כל מה שצריך כדי להתקיים.
כשנולדה לי בת שלישית קראתי לה שירה, כי זה הדבר שהכי רציתי לעשות - לשיר. המוזיקה הייתה מאז ומעולם חלק גדול מהעולם שלי, גם כשהייתי בכת מצאתי את עצמי שרה עם כל מי שהחזיק גיטרה, והרגשתי שאני לא יכולה לוותר על מה שהמוזיקה מייצגת עבורי. כשיצאתי משם חזרתי לחפש את דרכי: התחלתי לעבוד כמורה למוזיקה בגני ילדים ובמקביל התחלתי ללמד פיתוח קול והקמתי להקת רוק.
בשלב כלשהו התגרשתי, ואהבה גדולה וישנה חזרה אליי - גבר שהכרתי בגיל 14. כשהיינו צעירים יצאנו במשך כשנתיים ונפרדנו, הוא התחתן ואני התחתנתי. לאחר שהתגרש הוא יצר איתי קשר. שנינו היינו בהתמודדות עם גירושים, ולמרות זאת הקשר בינינו התחזק מיום ליום ומאז אנחנו ביחד, ואני חופשיה ומאושרת.
אחד הדברים שאני הכי מאחלת לילדים שלי זה שהם יהיו מי שהם באמת ושיתחברו לאני האמיתי שלהם, שישתדלו לא ללכת אחרי קולות הרקע של הסביבה, החברה או כל קול אחד אחר, ושתמיד יזכירו לעצמם שרק הם מחליטים על חייהם ועל הפעולות שהם עושים. זה גם מה שאני למדתי מכל מה שעברתי: להקשיב לרחשים של הלב ולא להתעלם מהם, ולעשות רק את מה שמרגיש לי נכון.