מיד אחרי הלוויה, בשתיים וחצי בלילה, נסעתי לבית החולים על מנת להיות עם האחיינים היקרים. את המיטה של יונתן, הילד שנפצע קשה, לא עזבתי לרגע במשך חודש וחצי. אצל דתיים יש מנהג שאסור לנשים להיכנס לבית הקברות בזמן הלוויה, כך שעוד לא הייתי בקבר אף פעם. רק ביום של השלושים הבאתי שתי חברות שישמרו על יונתן, בזמן שאני עולה לקבר של אמא שלו, אחותי.
רגע לפני שהגעתי בפעם הראשונה לקבר של האדם שהייתי הכי קרובה אליו ושעוד לא הספקתי להתאבל עליו כי הייתי עסוקה בלדאוג ליונתן, ניגשה אליי הרבנית של הקהילה. היא אמרה שיש לה מישהו להציע לי לשידוך – גיסי.
כל המילים נעלמו לי. הדבר הראשון שרציתי לעשות זה להתייעץ עם אחותי שנהרגה, חשבתי מה היא הייתה אומרת על זה והרגשתי שהיא הבן אדם היחיד שיכול לייעץ לי באמת. שבועיים לא העזתי לספר על העניין לאף אחד. אחרי שבועיים סיפרתי לראשונה לחברה שהרגשתי שהיא ניטרלית ומספיק אובייקטיבית. עם ההורים שלי לא הייתי בקשר עמוק, מה גם שהם חוזרים בתשובה וידעתי שמבחינתם כל מה שהרבנים אומרים זה קדוש.
כשהדייט הסתיים ישבתי שעות בים ובכיתי. למחרת אמרתי לרבנית שזה לא מתאים
הקהילה התחילה ללחוץ עליי. רבנים ואנשי ציבור חשובים לחצו לי על המצפון לעשות מצווה ולהפוך לאימא. אני בעצמי כבר הייתי בתהליך של שידוכים, ובדיוק באותו הזמן הציעו לי בחור שממש התאים לי, אבל המצפון שלי לא נתן לי לעשות משהו "אגואיסטי".
גיסי רצה את זה, הוא עצמו היה זה שדחף להציע לי אותו. חודש וחצי אחרי התאונה יצאנו לדייט ראשון. הלכנו למסעדה והתחלנו לנסות להבין איך ואם בכלל זה יכול להסתדר. הוא כבר קפץ כמה צעדים קדימה והתחיל לדבר על חתונה ובית, ואני עוד לא הצלחתי לעשות את ההפרדה בין האדם שכבר שמונה שנים נמצא במשפחה שלי בתור גיסי, גבר שאני מכירה אבל עם הרבה דיסטנס, לבין בן זוג פוטנציאלי.
הוא נאם לי למה הוא חושב שזה הדבר הכי נכון וטוב לעשות, ואני הייתי בשוק אז רק הנהנתי בראש. כשהדייט הסתיים ירדתי לים. זו הייתה הפעם הראשונה מזה חודש וחצי שבאמת נפל לי האסימון שאחותי נהרגה, ישבתי שעות בים ובכיתי, ולמחרת בבוקר יצרתי קשר עם הרבנית ומסרתי לה שזה לא מתאים. כמה ימים אחרי פנה אליי רב מאוד מכובד בקהילה שמאד הערכתי, ואמר לי שהוא חושב שאני עושה טעות שאני שוללת את הקשר הזה.
אחרי חצי שנה של מכבש לחצים, סחיטה רגשית ומצפונית וניצול המצב, הייתי, ילדה בת 21, נשואה לגיסי שמבוגר ממני כמעט בשלוש עשרה שנה, ואימא לשלושה ילדים במשרה מלאה. הם היו הסיבה העיקרית שהתחתנתי: האחיינים האלו היו כמו הילדים שלי והיה מאד קל לשחק לי על המצפון.
הרבה דברים הפריעו לי בנישואים החפוזים האלה, אבל הכי הפריע לי זה שהוא אפילו לא הציע לי. הדברים התגלגלו מהר מדי. ביום חמישי יצאנו לדייט שלישי ועדיין לא החלטתי שום דבר, ובמוצאי שבת כבר קיבלתי טלפון פתאומי מהרבנית שבישרה לי שמחר מוכרזים האירוסים. אני, שעוד לא הספקתי לעכל ולא הבנתי איך יש אירוסים אם הוא לא ביקש את ידי, רצתי ביום ראשון בבוקר לקנות שמלה ולעשות פן. התעסקתי רק בסידורים הטכניים ולא נתתי ללב לרגע לחשוב.
בצהריים, רגע לפני הנסיעה לאירוע האירוסים שישנה את חיי, נזכרתי שאני צריכה לעשות גבות. חיממתי שעווה ושמתי אותה בזהירות, אבל מהלחץ היא טפטפה והורדתי לעצמי חצי מהגבה. רצתי מהר לחברה מאפרת שציירה לי גבה ובעזרת כמויות של איפור הצליחה לטשטש קצת את החור. נזכרתי בסיפור הזה בפעם אחרת כשעשיתי שעווה, ופשוט צחקתי. זה גרם לי לחשוב שלפעמים אנחנו עוברים מאורעות כבדים, קשים וכואבים, אבל גם בהם יש גם דברים מצחיקים.
במהלך התקופה של האירוסין, במשך חודשיים בערך, סיפרתי לכמה אנשים שאני לא אוהבת אותו ולא נמשכת אליו, וכולם אמרו לי שזה רק לחץ ושהאהבה מגיעה רק אחרי החתונה, במיוחד אם שומרים נגיעה. לא באמת חשבתי שאני אוכל להיות איתו בזוגיות, אבל אחד הדברים שחונכתי עליהם זה שאפשר להסתדר עם כל אחד, אם רק עובדים קשה - אז ניסיתי להאמין שזה יצליח.
אמרתי לכולם שברור שהייתה חתונה מדהימה ושכן, אני מאושרת
לילה לפני היום בו נגמרו נעוריי ונהייתי אישה, הלכתי למקווה ושמעתי שאני כשרה למרות שהרגשתי מחוללת. ידעתי שיש לי עוד כמה שעות להתחרט, לומר שזה לא מתאים ולא להתחתן. אבל פחדתי לבחור, פחדתי לראות את האושר שלי, את עצמי. נתתי לאחרים לבחור בשבילי. חשבתי שזה בסדר שהם בוחרים לי, כי הם הרבה יותר חכמים ממני, הם יודעים הכל ומבינים מה נכון בשבילי, ומה זה משנה אם כרגע אני לא אוהבת אותו, אני עוד אוהב, העיקר שאעשה את הדבר הנכון ואתחתן איתו, העיקר שלילדים תהיה אמא.
עמדתי תחת החופה ושמעתי כמה רבנים אומרים מקודשת, אבל הרגשתי טמאה. עמדו סביבי מאות אנשים, מזילים דמעה ומתרגשים, אבל אני רק הרגשתי שנכנסתי לכלא לכל החיים.
אחרי החופה רקדתי בעוצמה כזו, שאף אחד לא ישים לב שאני בוכה מבפנים. כלפי חוץ חילקתי רק נשיקות וחיוכים. אבל אז החתונה נגמרה וכיבו את האורות, ואת הולכת לבד הביתה עם איש שאת לא רוצה ולא אוהבת. עד היום אני זוכרת את הרגע הזה שאני, ילדה בת עשרים ואחת, עומדת בליל חתונתה במקלחת ובוכה, מבינה שאמנם משהו חדש התחיל, אבל לי נגמרו החיים.
לא חשבתי שאפשר אחרת. ביום שאחרי הודיתי לכל המתקשרים, ואמרתי שברור שהייתה חתונה מדהימה ושכן, אני מאושרת שעשיתי את הצעד המטורף הזה, ובתוך תוכי הלב שלי צעק, חיה למה את מציגה ומשחקת משחקים? את לא גיבורה ולא עשית שום דבר אמיץ, רק החלטה פזיזה תחת לחץ שהורסת לך את העתיד. אבל המשחק חייב להימשך, אז המשכתי להעמיד פנים, לשקר לכל המשפחה והחברים ולחזור בכל ערב הביתה לבכות שעות בשירותים.
ניסיתי, ניסיתי לבנות את הבית, ניסיתי להיות מי שלא הייתי, עשיתי הכול כדי שזה יעבוד, אבל הייתי אומללה. גם הוא, כנראה, עדיין לא הכיל את האבל, וזה גרם למצב להיות קשה עוד יותר, ועבורי כואב ובלתי נסבל.
השפלתי עיניים ושמעתי את המילה הנכספת – מגורשת
יום אחד, אחרי שלושה חודשים של עצב, בכי וקושי, פשוט קמתי והלכתי. לקח לי כמה חודשים להבין ששום דבר הוא לא לכל החיים, שכל דבר אפשר לשנות אם רוצים, שאני יכולה לבחור שיהיה לי טוב. ואז מול כל המתנגדים קמתי ויצאתי מהמקום שהסב לי רק עצב ומרורים. ופתאום כבר לא העריצו אותי על שבחרתי את חיי, התחילו ריכולים שכנראה היא לא הצליחה להתמודד עם הילדים, אולי היא בגדה בו, ועוד כל מיני לשונות טובות.
בטקס הגירושין עמדתי לבדי. נכנסתי לבד, תוהה, מבולבלת, מול צי של רבנים, וחיכיתי לבשורה שאני יכולה להמשיך אחרת. עמדתי כך, ילדה קטנה ואבודה ומחכה לחופש. הם כולם הסתכלו עליי, ניסו לייעץ, קצת מזלזלים ולא מבינים איך אני יכולה לקום וללכת. השפלתי עיניים ושמעתי את המילה הנכספת – מגורשת!
בתחילה נחרבתי אפילו יותר. לקח עוד קצת זמן, זמן של נידוי, לבד בלי משפחה וחברים, רק עם הרבה מלעיצים ולשונות רעות, אבל כבר לא פחדתי ולא הצגתי כי החלטתי שאני עושה רק מה שאני אוהבת. לאחר נפילה ועוד נפילה החלטתי שאני קמה ומתחילה את הבניין האישי שלי.
זה הרבה יותר קל לתת לאנשים, לחיים ולנסיבות לבחור בשבילך. יותר קשה להחליט ולעמוד על שלך. אבל כשבוחרים לבד מגיעים הרבה יותר גבוה. יצאתי למסע אמיץ מול כל העולם והראיתי לכולם ובעיקר לעצמי שלא משנה מה האחרים חושבים או אומרים, חשוב מה טוב בשבילי.
לפעמים, ברגעים קשים, אני מזכירה את זה לעצמי ומיד מחייכת ומתעודדת. אני מסתכלת על התמונה של הילדה הקטנה, העצובה והמבולבלת, וזוכרת שלא משנה מה יהיה - אני תמיד חזקה.
עברו שמונה שנים מאז החלטתי לשנות את חיי. בינתיים יצאתי בשאלה. כיום אני לא נמצאת בזוגיות, אני מחפשת. הדרך שלי הייתה מלאת מכשולים, קשיים ואתגרים, והרבה אנשים ירקו לי בפנים. אבל היום, בזכות עבודה קשה, כוח רצון והרבה אנשים מדהימים, יש לי הרבה כוח.
