"עברתי את טראומת השואה. היום אני מאושרת"

שמי בלה קופשט. בגיל מאוד צעיר לקחו לי את המשפחה, את הבית ואת ההורים. מגיל 8 התנהלתי לבד בעולם, ללא כל השגחה או הכוונה. מילדות אהבתי מאוד את תחום המשחק, ובמלחמה נאלצתי להשתמש ביכולות המשחק שלי כדי להצליח לשרוד.

אני ומשפחתי גורשנו לגטו בקרונות  של בהמות. המסע הזה בלתי נשכח מבחינתי. בקרון לא היה אוויר לנשימה, רק אשנב קטן שמיועד לבהמות. טיפסנו אחד על השני כמו דג מלוח. לא נתנו לנו לאכול, לשתות או ללכת לשירותים. כשסוף סוף הגענו לגטו ודלתות הקרון נפתחו, לא ירדנו מהרכבת - נשפכנו ממנה, כמו בהמות.

בגטו היה מאוד צפוף. לא הייתה לנו מסגרת וכולנו שוטטנו ברחובות. היה רעב בלתי נסבל, כל מחשבותינו היו על אוכל, רק חיפשנו אוכל ולא חשבנו על שום דבר אחר.

פעם ביום קיבלנו קציצה אחת של בשר סוס וקצת מים שקראו להם מרק. אמא שלי נתנה לאחי בן השנתיים את כל האוכל שלה ומתה מרעב. וכך, בגיל שמונה, נותרתי לבדי בעולם. הבנתי שמעכשיו גורלי נתון בידיי בלבד, והייתי נחושה להציל את עצמי.

החייל הגרמני בכה, ריחם עליי ונתן לי ללכת

יום אחד פגשתי ילדה מהעיירה שלי, והיא סיפרה לי סיפור שהדהים אותי: אחיה נהג לצאת מהגטו, לעבור בין כפרים ולהבריח אוכל לתוך הגטו. תיכף החלטתי – אם הוא יכול, גם אני יכולה. ניסיתי להבין איך אני יכולה לצאת מהגטו עם החומות הענקיות ועם כל החיילים שנמצאים בכל מקום. שבע פעמים ניסיתי לברוח, וללא הצלחה. לא ויתרתי.

יום אחד ראיתי מרחוק חייל גרמני, והחלטתי פשוט לבקש ממנו לעבור לצד הפולני. הוא שאל אותי מה אעשה שם בתור ילדה קטנה ובודדה. "אתה רואה שם בית קטן, מרחוק?" שאלתי אותו, "לשם אלך כדי לבקש פרוסת לחם אחת בלבד. אם תיתן לי אתה לחם, אני לא אלך". החייל שאל אותי בת כמה אני, וסיפר לי שיש לו ילדה בגילי בברלין ושאולי הוא לא יזכה לראות אותה שוב. הוא בכה, ריחם עליי ונתן לי ללכת.

עברתי לצד הפולני, יצאתי מהעיר, עברתי בין הכפרים וביקשתי פרוסת לחם אחת מכל אחד. מילאתי שק שלם של פרוסות לחם באותו היום. היה לי מזל, כי לא היה לי מבטא או מראה שהסגיר את יהדותי. היה לי מזל שידעתי להעמיד פנים. הבנתי שאם אהיה כל יום במקום אחר ואעמיד פנים שאיני יהודייה, אוכל לקבל מקום ללון בו ואולי אפילו קצת אוכל. וכך החל המסע שלי: ילדה בת שמונה שעוברת מכפר לכפר בזהות בדויה וישנה בכל לילה במקום אחר, בלי שמיכה ובלי כרית. כך במשך כמעט ארבע שנים. כך שרדתי את המלחמה. כך הצלתי את עצמי בכוחות עצמי.

למרות כל מה שעברתי, לאסון כזה החיים לא הכינו אותי

לאחר ששהיתי כחצי שנה במחנות העקורים, בגיל 12 עליתי ארצה, יתומה עם קבוצה של ילדים שנותרו לבדם בעולם. מאחר ובכיתה ב' נקטעו חיי כתלמידה, עמדתי על כך שאוכל להשלים את לימודיי. לא הייתי מוכנה לוותר על ההשכלה שלי ועל האפשרות שלי להתקדם ולהתפתח.

חייתי בקיבוץ יגור עד גיל שש עשרה וחצי. זאת הייתה תקופה טובה מאד עבורי. הרגשתי שנולדתי מחדש. זה היה פלא אנושי ליצור קשרים חברתיים ללא תמורה. לאחר מכן התגייסתי לפלמ"ח ושרתתי בתפקיד אלחוטאית, טבחית ולוחמת. בחרתי להילחם על המדינה שלי ולא לעמוד מנגד.

מותו הותיר אותי שוב לבד בעולם. שוב מצאתי את עצמי מתחילה מחדש, מתמודדת עם אובדן ונלחמת עם קושי בלתי נתפס. הרגשתי שלמרות כל מה שעברתי, לאסון כזה החיים לא הכינו אותי. עם מותו הרגשתי שנמחקו החיוכים מפני לתמיד.

הפעם נאלצתי לגייס כוחות מתוך תהומות הכאב למען בנותיי. החלטתי ללמוד קוסמטיקה. הייתי עצמאית, הצלחתי במקצוע והצלחתי להתפרנס בכבוד. כלכלתי בכוחות את עצמי אותי, את בנותיי ואת הבית. שרדתי גם את התקופה הקשה הזו והצלחתי לגדל בנות לתפארת. אני מאד גאה בהן. כיום בנותיי נשואות ויש לי תשעה נכדים וארבעה נינים.

כשאני מוקפת בבני משפחתי, אני מרגישה שהגעתי לנחלה. כיום אני חיה בבית מוגן, עצמאית ונהנית מעשייה חיונית. אני שומרת כאן על עצמאותי כשם שעשיתי כל חיי, גם בזמנים הקשים ביותר. אינני יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות, אך היום אני מאושרת - וגאה בעצמי על שאני מצליחה לנהל חיים כל כך תקינים בצל הטראומה שעברתי.

גידלתי משפחה לתפארת ולרגע לא זנחתי את חלומי הגדול – משחק ושירה. אני חברת מועדון פעילה בעמותת "עמך", שמספקת תמיכה נפשית וחברתית לי ולניצולי שואה רבים נוספים. אני משתתפת בקבוצת המקהלה של העמותה, משחקת ברידג' באופן קבוע, לוקחת חלק בקבוצת משחק ומרבה לכתוב ולבטא את עצמי. אני פוגשת ניצולים נוספים מדי יום וחייה חיים שמחים ומאושרים.

שמי בלה קופטש, ולא נתתי לשום דבר בחיי לעצור אותי.