הייתי בכת של דניאל אמבש. זה יכול לקרות גם לך

בת 40 מירושלים, אם לארבעה 

הצטרפתי לכת של דניאל אמבש במרץ 2003. תכלת, בתי האהובה, נולדה באפריל 2005. הכת פורקה ב-2011. 

נולדתי וגדלתי במשפחה מקסימה, דור שביעי בירושלים. החיים היו יפים, עבדתי, למדתי, היו לי חברות וחברים. לאחר שירותי הצבאי החלו לצוץ לי שאלות מהותיות על העולם ועל המשמעות שלי בו, וחיפשתי אחר רב או מדריך שיענה לשאלותיי.

כשהייתי בת 23 אימי הציעה לי להצטרף אליה להילולת שמואל הנביא. אני זוכרת שהגיעו לשם מאות אנשים להתפלל. כשנכנסתי למקום ניגשה אליי אישה אמריקאית שסיפרה שהיא עורכות מפגשים לרווקות, וגם אם אני לא מעוניינת להצטרף היום, כדאי לי לתת לה את מספר הטלפון שלי, כי "לכי תדעי, אולי פעם תרצי". נתתי לה את מספר הטלפון והמשכתי בדרכי. 

עשרה חודשים אחרי, בפורים, התכוננו אני ועוד חברה ללכת לבית חולים לחלק ממתקים לילדים. פתאום קיבלתי טלפון מאותה אישה אמריקאית. היא שאלה אם אני זוכרת אותה ומה אני עושה עכשיו, ואיכשהו הצליחה לסקרן אותי. היא סיפרה שהיא גרה בבית ובו הרבה ילדים נזקקים שישמחו לקבל ממתקים. החלטנו, חברתי ואני, לנסוע אליה ולעזור לה. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בדניאל אמבש, מנהיג הכת הירושלמית. 

אז כמובן לא תיארתי לעצמי לאן אני נכנסת. הכל היה נראה כל-כך מלא באהבת חינם ואידיליה, לא חששתי לרגע ולא תיארתי לעצמי שכל הילדים האלו הם בעצם שלו. חשבתי שאלו כמה משפחות, כפי שאמרה לי האישה. חילקנו את הממתקים, וכשרצינו ללכת דניאל הנחה את הנשים לתת לי ולחברתי במתנה ספר מלא תמונות של הרב ישראל דב בער אודסר, מייסד זרם החסידות ברסלב, והציג את עצמו כתלמידו וכממשיך דרכו. בנוסף שכנעו אותנו הנשים ללכת לקבר של הצדיק ולהתפלל, כי לדבריהן לא סתם נשלחנו אליהם משמיים דווקא בפורים.

השתכנענו. כשהגענו חיכתה לנו שם כבר אותה אמריקאית, שאמרה לי: "תתפללי, שמחה, תתפללי על מה שאת רוצה, הצדיק מכין לך חיים טובים ומאושרים. תתפללי על זיווג". באותה תקופה היה לי חבר, אבל התלבטנו אם אנחנו מוכנים ורוצים להתחתן והייתי מאוד מבולבלת. כשחזרנו הביתה הוריי ערכו כבכל שנה הילולת פורים, ובאותו ערב החבר שלי ואני נפרדנו. בלילה חלמתי חלום ובו ראיתי את דניאל מנגן באורגן ומולו ארבע נשים. כשהתעוררתי ראיתי 29 שיחות שלא נענו מאותה אישה. התקשרתי והיא הציעה לי שאבוא לדניאל ואתייעץ איתו. זו היתה הפעם השנייה שנכנסתי לבית.

בפגישה השלישית הבנתי שכל הנשים שם הן נשותיו. אני זוכרת שהוא הוא הסתכל עליי ואמר לי: "אני רוצה להתחתן איתך". הם סיפרו לי שאני האישה החמישית, שהם חיכו לי והתפללו שאגיע. הם פינקו אותי וחיזרו אחריי. מנערה שיצאה לעבוד בגיל 16 מצאתי את עצמי בגיל 23 עם נשים שנותנות לי מתנות והרבה תשומת לב. במקביל, התחיל דניאל לחקור ולבדוק מה החולשות שלי. רק מאוחר יותר הבנתי שהוא ממש למד אותי. הוא שטף לי את המוח שעות שעל גבי שעות והסביר לי כמה אני מיוחדת וכמה הוא זקוק לי. הוא תיאר לי כמה הוא סובל מהנשים שלו, שהן לא ממוקדות במטרה, ושסוף סוף באתי, יפה וחכמה, ושאני זו שאוכל לעזור לו להציל את הילדים שלו ואותו. הרגשתי שאני מצטרפת למשהו חשוב, גדול ממני ומהצרכים שלי.

להורים שלי לא סיפרתי כלום, רק אמרתי להם שמצאתי מדרשה של בנות בליפתא שבירושלים. הם קלטו שמשהו לא תקין אבל הם לא הצליחו להוציא אותי משם. כבר היה מאוחר מדי. 

"הוא היה כולא אותנו במחסן ערומות. לפעמים לבד, אך רוב הזמן עם עוד שתי נשים וגבר שהיה שותף שלו וביצע בנו מעשי סדום"

דניאל ביקש שאלמד את הילדים ואדאג להם, ובמקביל כל המשפחה התגייסה להשפיע עליי כדי שאצטרף אליהם באופן רשמי. אחרי שבועיים ניסיתי לעזוב. כשדניאל הבין את זה, הוא אמר לי שאני יכולה ללכת ולעשות כרצוני, אבל שאדע שאם אעשה זאת אני אפספס את התיקון שלי בעולם. היום קל לי להבין שזו שטיפת מוח, אבל אז נשאבתי לזה כמו למלכודת. החלטתי להישאר.  

בהתחלה הכל היה ורוד. קיבלתי בית משלי, לא עם כל הנשים. יצאנו לטיולים, קיבלתי מדניאל חדר ענק עם ערימות של בגדים, הוא קנה לי רכב גדול כדי שכולנו נוכל לטייל ביחד. קיבלתי המון תשומת לב, והכי חשוב הרגשתי שיש לי תפקיד בעולם.

ככה הוא שבה אותנו.

אחרי שלושה חודשים כבר הייתי חלק מהמשפחה, וארגנו לי חתונה עם דניאל שאמורה הייתה להתקיים מאחורי הבית. תוך כדי ההתארגנות אבא שלי התקשר ואמר לי שאחי נפל מהאופניים והוא בבית חולים. אז עוד הייתי בקשר איתם אז עזבתי את ארגוני החתונה ונסעתי. כשחזרתי, דניאל אמר לי שהפסדתי את התיקון שלי ושעכשיו אני עוברת לדרגה של פילגש - שאני כמו אישתו רק ללא הזכויות. אז גם התחילו ההשפלות לאט-לאט ובהדרגה. חבל שלא ברחתי מהסטירה הראשונה, אותה אחת שאחריה הוא התחיל לבכות ואמר שזה לא יקרה יותר.

אחרי החתונה שבוטלה הסביר לי דניאל שאם אני רוצה להתקרב אליו שוב אני צריכה לקבוע תאריך חדש. הוא נתן לי תאריך יעד שאותו אסור לי לעבור, ואני כדי לרצות אותו באתי אליו לפני התאריך המיועד ואמרתי לו שאני מוכנה. אחרי כמה שעות התחתנו. החתונה נערכה בשלוש לפנות בוקר. זה היה מזעזע. הייתי בת 24, לבד בעולם, כשאף אחד לא יודע איפה אני ומה אני עוברת.

ואז הגיע הלילה הראשון שבו ישנו יחד. אני זוכרת שקמתי בבוקר וראיתי שהוא לא לידי. התארגנתי והלכתי לבית המשפחה, ואז הבנתי שהוא העביר את ליל הנישואים שלנו עם אישה אחרת. אז גם התחילה מסכת ההתעללות, שכל יום החמירה, והכל כדי לספק את יצר הסדיזם שלו. הוא ניסה לעורר בנו קנאה זו לזו, אמר לנו שאנחנו אשמות בכל - ואנחנו פחדנו והאמנו לו.

"אמא שלי הייתה מסתובבת ברחובות כדי לחפש אותי, אולי היא תמצא רמז היכן אני. שנים על גבי שנים היא לא ויתרה"

הכללים היו משתנים לפי גחמותיו. אין אישה או ילד שהוא פסח עליהם. כולם סבלו. כולם. הכלל היחיד הקבוע היה לספר כל מחשבה, לאבד את הרצון החופשי ולהיות כפופה לו, לציית להוראותיו או למי שמונו על ידו. אף אחת לא העזה לצאת, להתנגד, לברוח או לקרוא למשטרה. כולנו פחדנו פחד מוות ממנו. 

בכת היו 7 נשים ו-17 ילדים, בהם הבת שלי, שאותה ילדתי בבית לבד – מחשש שמישהו יגלה איפה אני. אמא שלי ניסתה בכל דרך אפשרית להוציא אותי משם. היא הייתה מסתובבת ברחובות כדי לחפש אותי, אולי היא תמצא רמז היכן אני. שנים על גבי שנים היא לא ויתרה.

יום אחד// 

ב-4.7.2011 הכת פורקה במבצע מסובך של המשטרה והרווחה. כל הנשים והילדים נלקחו למוסדות חירום ומקלטים. ראש הכת נלקח למעצר, ואותנו חקרו שעות על גבי שעות. 

לקח לי זמן להתפכח ולקלוט שהוא עצור. כל הנשים האחרות ברחו מהמקלטים, ורק אני נשארתי בתקווה שיחזירו אליי את בתי מהרווחה. 

נשים אחרות לא הסכימו לדבר עם החוקרים ואף ניסו לשבש את מהלך החקירה, אבל אני החלטתי לשתף את החוקרים וצוות המקלט במה שקרה שם. הגעתי עד לפני שופטי בית המשפט העליון ומסרתי את עדותי הכואבת והראשונה מתוך הגיהנום. העדות הזו הביאה למאסרו ואני קיבלתי את בתי אל חיקי.

התחלתי לשקם את חיי. ניסיתי ליצור לעצמי זוגיות יציבה, בעיקר כי מאוד רציתי שבתי תגדל בבית חם ואוהב ותקבל חיים טובים. לא הצלחתי להתמיד בשום מערכת יחסים, בעיקר בגלל הטראומות שאני נושאת איתי עד היום. היום אני אם חד הורית גאה לארבעה ילדים. נלחמתי ולא ויתרתי על החיים ואני לא מוותרת עליהם בכל יום מחדש. אני מגדלת את הילדים על ערכים של אהבה, נתינה לזולת ושמחה.   

אני מתמודדת עם תסמונת נדירה של הילדה שלי ועם פוסט טראומה מורכבת בעקבות כל מה שעברנו - גם אני וגם היא. לפני כשנה יצאתי עם הסיפור שלי בפעם הראשונה בפנים גלויות, כחלק מתהליך הריפוי וכדי לקדם את ההסברה על נושא הכתות והאלימות שבתוכן.

שעה-שעה//

6:30: הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, מיד כשאני פוקחת את עיניי, הוא לומר תודה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". זה משפט שאני מוכרחה לומר פעמיים בכל בוקר, להודות לבורא עולם שנתן לי עוד יום בחיים האלה ובעולם הזה.  

אחרי ארגוני הבוקר, הילדים שלי יוצאים ללימודים והתינוק למעון. אני מכינה לכולם ארוחת בוקר ושולחת אותם עם חום ואהבה.

במהלך היום: כביסות, סדר, ארגונים, זומים וכמובן קפה – כשתמיד ברקע מוזיקה טובה (לא יכולה בלי).

14:00: הבת שלי חוזרת ואז יש לנו זמן איכות יחד. בדרך כלל אנחנו מבלות במטבח כי הבת שלי מאוד אוהבת בישול.

16:00: כולם כבר בבית. אנחנו אוכלים ארוחות ערב ביחד, ולאחר מכן אומרים קריאת שמע. בכל לילה אנחנו אומרים יחד: "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד", ושרים שיר שבסופו אנו מבקשים: "עכשיו אנו הולכים לישון, השם ששמר עלינו כל היום, שמור נא עלינו כל הליל ועל כל ילדי ישראל".

מרגע לרגע//

אם זה קרה לי זה יכול לקרות לכל אחת. אל תגידי לי זה לא יקרה. תמיד תזכרי שאסור לאף אחד לפגוע בך, ותאהבי את עצמך כמו שאת.