כמה פעמים יצא לכם לשמוע את המשפט "לילדים באפריקה אין מה לאכול, בקושי יש להם חשמל ומים?". ובכן, חברים, זה נכון. להרבה מאד ילדים באפריקה באמת אין חשמל ומים. גם לא עטים בקלמר. וחלקם הולכים יחפים. לעזאזל, הכדור בעזרתו הם משחקים כדורגל עשוי ממקשת עלי בננה מלופפת בחבל, ולא פעם ארוחת הצהריים שלהם מתחילה ונגמרת במנגו שהם תולשים מהעץ.
זה נראה כמו סרט, אבל זה לא
את הילדים האלה אנחנו רואות מהרגע שיצאנו משדה התעופה באנטבה. הם הולכים בשבילים במדי בית הספר הצבעוניים שלהם או משחקים בחצר הבית, שזה בעצם השדה שליד בקתת הבוץ.
הרבה מהקטנטנים האלה שעדיין מתנשאים בקושי לגובה דשא מהלכים כשעל ראשם ג'ריקן בדרך לבאר הקרובה, או נושאים על גבם את אחיהם הקטן. הם מנופפים לנו לשלום בהתלהבות, ופותחים עיניים סקרניות וגדולות למראה החבורה המוזרה וההמונית שלנו.
החיוכים הצחורים האלו הופכים להיות חלק מהנוף השגרתי מבעד לחלונות שיירת הג'יפים.
חולפות על פניהם בנסיעה, ותוך כדי מקשקשות על אלף ואחד דברים: סיפורים על בנים, קלוריות, קריזה על הרכב לפנינו שלא זז, או המצלמה של טלי שלנו ששוב נשברה. מלא צחוקים יש פה.
עד שאחת הבנות פולטת, "אתן קולטות את הילדים האלה? אנחנו בתוך סרט אקזוטי על אפריקה של הנשיונל ג'יאוגרפיק". העניין הוא שאנחנו לא בתוך סרט, ולא בפרסומת של פסק זמן. אנחנו באוגנדה, וזו לא תכנית טלוויזיה.
בכל עצירה מתקבצת סביבנו חבורת ילדודס כזו, והבנות מיד רוקדות איתם, מצטלמות או נותנות להם סוכריות. בתוך כל ההמולה הזו אני מתהלכת עם סלט של מחשבות: זה שאין להם שניצל ופסטה לצהריים, לא הופך אותם למסכנים. ולמה שאני אסתכל עליהם כעל אוביקט ויזואלי, כזה שיוצא נורא יפה בתמונות שהופכות ללינק בפיקאסה. מי אני שאגיד שהחיים שלהם טובים יותר או פחות ולמה שנמציא איזו סקלה? מבחינתם – אני עוף מוזר, לבנבן וזר. מצד שני, למראה הסחבות שהם לובשים, והידיעה שהמתנה הכי גדולה שאני נותנת להם היא בקבוק המים הריק שלי, אי אפשר שהלב לא יתכווץ. פשוט כך.
כל הילדים קופצים רוקדים
ביום הרביעי של המסע אנחנו נוסעות להעביר פעילות לילדים בבית ספר מקומי. מגיעות למבנה בטון חשוף באמצע שדה שעל קירותיו החיצוניים עשרות אימרות באנגלית שמטרתן לחנך את הילדים להישמר מפני המלריה, מחלה שגובה 390 אנשים ביום במדינה הזו. מערכת החינוך כאן הפנימה שהחינוך לדרכי המניעה מהמחלה צריך לעבור דרך הקטנים האלו, והם אלה שיעבירו את המסר להורים.
אנחנו מתחילת לארגן את יום הכיף הזה כשבאחריות הצוות שלי - תחנת הקפיצה בחבל. התחנה ממוקמת ליד שורה של ספסלי לימוד מעץ. הנחתי שאלה ספסלים לישיבה בהפסקות. מתברר שזו פשוט עוד כיתה שבה לומדים מידי יום.
סנדי, ילדה מתוקה עם עיניים ענקיות, מנסה להגות את שמי, ומתפוצצת מצחוק. ואז, כשברקע על הקיר מתנוססות האימרות על המלריה, ולידי ילדה שבקלמר שלה חצי עיפרון וכמה מקלות, אני מזכירה לעצמי, שילדים הם ילדים, בלי קשר לכמות העטים בריח בזוקה שיש להם בקלמר או סוג הגג שיש להם מעל הראש. במשך שלוש שעות אנחנו רוקדות איתם, מתגלגלות מצחוק, מנסות ללמוד את השמות שלהם, ונותנות להם לגחך על השמות שלנו. מקשיבות לשירה המדהימה של בנות המקהלה, וסופגות תבוסה קשה במשחק כדור עף נגד הבנים.
בצהריים אנחנו נפרדות מהם לשלום, ויוצאות עם שיירת הג'יפים לדרך. לא ברור לי מה עשינו כאן, למה זה חשוב, ומה זה ייתן לילדים האלו. אבל אז אני חושבת על סנדי, שהצליחה לקפוץ 23 פעמים על חבל, למדה לרקוד את ריקוד הציפורים, ולימדה אותי שיר באוגנדית. בזכותה נהניתי היום. אני מקווה שהיא מרגישה אותו דבר.
לפרק הקודם: מי היה מאמין שהג'ונגל הפראי ירגיש לי טבעי יותר מהדירה התל אביבית?