יש לי וידוי: לא ממש אהבתי להיות בצופים. בפעמים הספורות בהן ביליתי במחנה עם עניבה קשורה על מדים בצבע חאקי, כשכולם סביבי קשרו חבלים ושרו בששון את ג'ימאליה ג'ים, אני ריחפתי בעולמות אחרים וספרתי את הזמן עד שאבא יאסוף אותי חזרה אל ספרי המסעות עליהם חלמתי.
עשרים שנים מאוחר יותר, מצאתי את עצמי לבושת מדים (אחרים ומחמיאים יותר, של מאגמה, אלא מה?!) אוחזת בחבלים שדרכם נשים מעבירות נשים אחרות (סוג של משימה סופר מגניבה, אבל אל תנסו בבית) בונה יחד עם נשים אחרות מבנה אנושי שבקודקודו ניצבת אישה (עוד משימה מגניבה, אותה באמת אל תנסו בבית) מזמרת שירים שהמצאנו יחד ונראו לנו מתוחכמים ביותר. קבוצת נשים זרות שאחרי שעתיים כבר ידעו הכול אחת על השנייה. איך זה קרה? אולי בגלל הספרים מהילדות ואולי גם את תהיי ברת מזל ותחווי.
בסוף יום המיונים נותר בי טעם של עוד. עוד למצות את החיים. עוד למשוך את שעות הפינוק לנפש. עוד לעטוף את עצמי בנשים כמוני ושונות ממני. עוד כמה רגעים של ביחד. בסוף יום המיונים כבר ידעתי: אני אצא למסע של החיים שלי.
מסיבת טבע בתשע בבוקר
זה התחיל ברצון ליום חופש. מהמשרד, מהילדים, מהבעל, מערימות הכביסה, מהטרדות הקטנות של היום שבגללן את לא מבינה איך תשע בערב ועדיין לא הורדת את הבגדים איתם יצאת מהבית בשבע בבוקר. כל שנדרש היה טלפון קטן לחברת אמת עם השקפת עולם ליברלית פלוס-פלוס ודקה של החלטה הפכה ליום חופש.
השילוט בדרך הנחה אותנו להגיע ליער שביום הזה הפך לאי פרטי של נשים מרתקות, מעניינות, חופשיות. נשים שרוצות לחוות, להכיר, לטעום, לרקוד, לשמוח.
הרגליים זזו מעצמן עם שירים שנותנים תחושה של חופש. מסיבת טבע בתשע בבוקר. אני והחברה מתחלקות לקבוצות שונות. לא הצטערנו, רק קבענו שאחכה לה בהפסקה באחת המחצלות שנפרסו שם לרגיעה.
ביום הזה כבשתי את הפחד מחיות מפתות, והצלחתי להרכיב עם הקבוצה שלי פאזל עליו נחו להם בצוותא זוג נחשי ענק שלא נראו חברותיים במיוחד. ביום הזה הצלחתי לחזק אישה אחרת שקפאה באחת המשימות למעלה, בעודנו תלויות בין שמיים וארץ.
ביום הזה גיליתי שיש כל כך הרבה שימושים לקורות עץ וכל כך הרבה אפשרויות להזיז את אותן קורות יחד (כן, נכון משימה נוספת...) ובסוף היום הזה גיליתי בהפתעה גמורה שאפילו לא הרמתי טלפון לבעל, לא בררתי עם המטפלת מה מצב הילדים ולא התעניינתי במשרד מה קורה עם התיק בו טיפלתי. ביום הזה גיליתי עוד קצת את עצמי.
יש לי עוד וידוי. לפני היום הזה לא ביקשתי חברה של נשים. בטח לא של נשים זרות. בגילי מי צריך בכלל חברה חדשה? מספיקות לי השתיים שלוש חברות ששנים סובלות אותי. הגילוי הכי חזק של יום המיונים הייתה תחושת ההעצמה שליוותה אותו. תחושה של להיות חלק ממשהו אחר. חלק מקבוצת נשים שלא הכרת שעות ספורות לפני שהגעת, אבל אחרי שבילית איתן וחווית איתן כמה שעות, את מוכנה לגלות איתן עולמות חדשים.
אינני יודעת איך לתאר את התחושה הזאת. של כוח, של יכולת, של גיבוש, של עמידה במשימות משותפות. בעזרת משפט המפורסםYES WE CAN הפך ברק אובאמה למנהיג העולם החופשי, וככה בדיוק זה הרגיש לי – חופשייה.
להגיע ליום כזה זה לתת לעצמך מתנה: יום של חופשה אליו תבואי עם ראש פתוח ורצון עז ליהנות. את יכולה להירשם ליום המיונים. בשבילך.
* עו"ד שרית הולנדר השתתפה במסע מאגמה צ'אלנג'