איך את מספיקה?
אני משתדלת לקום לפני 6:00 בבוקר כדי להספיק להכין לכל אחד את הסנדוויץ' היצירתי שלו, ולשמוע קצת שקט לפני הצונמי. אני מניקה עכשיו, אז יוצא לי לעשות דברים תוך כדי, כמו להכין סנדוויץ' תוך כדי הנקה. אני מכינה תיקים לגן ולבית הספר ואיל, בעלי, מארגן את הבנים ולוקח אותם למסגרות. למרות שתיאורטית אני בחופשת לידה, אני מגיעה ברוב הימים עם הקטן לסטודיו שלי ושל איל, שנמצא 10 דקות נסיעה מהבית שלנו.
כשאני ביום צילום, לפעמים אני עובדת לתוך הלילה - אבל לא משנה מה ואיפה, אני לא מוותרת על ארוחת צהרים בשעה 13:00. אם יש "ארומה" וסלט טונה באיזור, אני מסודרת.
אחר הצהריים חשוב לי להיות עם הילדים בבית. אני מוקפת בארבעה גברים, ויש רגעים שאני מסתכלת עליהם מהצד ולא מאמינה שכל זה באמת שלי. חשוב לי לתת מעצמי כמה שיותר, ולחלק את תשומת הלב בין כולם. כמובן שלפעמים הכל קורה בבת אחת - הגדול צריך עזרה עם המחשב, והקטן צריך שיעזרו לו בשירותים. גם איל משתדל להיות איתנו אחר הצהריים, ואז הוא חוזר בערב לעבודה בסטודיו או לפגישות.
בערב, למרות העייפות, אני מכריחה את עצמי לא ללכת לישון לפני שהבית חוזר למקום. גילינו שזה חשוב לשנינו כדי לשמור על שפיות. זה גם הזמן שלי לשיחות טלפון עם חברות תוך כדי שטיפת הכלים. לפני שלוש שנים החלטנו להוציא את המחשבים מהבית (טלוויזיה אף פעם לא נכנסה), כי הייתה לנו נטייה לחזור לעבוד בלילה.
החיים שלנו מאד אינטנסיביים, כי אני לא מוכנה לוותר על כלום, לא על גידול הילדים ולא על הקריירה. יש לנו המון מתחים בחיי היום-יום, כי הכל זה גי'נגול מטורף אצלנו, תמיד על הדקה.
איך את מפרגנת לעצמך?
פרגון מבחינתי זה לקבל אוויר. מה שמטעין אותי הכי הרבה זה לארח חברים. אנחנו מאד אוהבים לשבת עם יין ופינוקים, ויש לנו המון חברים שאנחנו לא מספיקים לראות.
כשאני זקוקה להפסקה מהעבודה אני נכנסת לפעמים לזארה, כי זו חנות שאני אוהבת להתאוור בה. איל צוחק שאני קונה דברים "פושטים", שנראים חצי משומשים, אבל אלה בגדים שמתחברים למי שאני ולסגנון הצילום שלי - משהו אנושי ומחוספס, אבל אסתטי.
איך את נראית כמו שאת נראית?
אני אוהבת לאכול מאד בריא, ומגיעה מבית שבו המנה העיקרית הייתה סלט ענקי. כשאני יוצאת לצלם אני מקפידה לקחת איתי אוכל כמו סנדוויץ או אגוזים ותמרים.
לצערי אני לא מתאמנת מאז שהילדים הגיעו, אבל אחרי הלידות אני תמיד יורדת במשקל מאד מהר. אני חושבת שזה בגלל שאני תמיד בעשייה - אין לי הרבה זמן לעצור ולאכול.
חשובים לי המראה והאסתטיקה, אבל מבחינת טיפוח הדבר היחיד שאני מצליחה להקפיד עליו זה השיער. אני מסתפרת כל חודשיים כי אחרת לשיער אין צורה. אבל אני לא מתחברת למקום המלוטש מדי של לעשות פן, וגם אין לי טקסים של קרמים.
איך את נשברת?
כשנגמר לי הכוח, איל מזהה את זה, ואז אני מוותרת ומבקשת ממנו להמשיך לישון ולמלא את מקומי. למזלי יש לי בן זוג מכיל, שעושה הרבה בבית ואוהב להיות עם הילדים. יש לי חברה טובה שאני תמיד מתקשרת אליה כדי להתאפס, ויש לי מפגשי אחיות ואמא. כל פעם מישהי אחרת מרימה יד ומבקשת לפרוק, ותמיד המפגשים האלה מצחיקים ומאווררים, גם אם לא פתרו לי כלום. זה נותן לי את המצברים להמשיך הלאה. אני גם נוהגת לדבר אל עצמי המון, ומנסה להפעיל את ההיגיון, כי הרגש יכול להתפזר מאד.
מבחינתי ילדים זה באמת לחוות ולהרגיש את החיים, אבל לא פעם אני חושבת שאם הם לא היו, הקריירה הייתה בקצב ובהתפתחות שבאמת הייתי רוצה. יש לי תמיד חוסר סיפוק מהקצב. בתקופה הזו, למשל, אני נאלצת לעצור קצת בגלל התינוק, ומאד קשה לי עם זה. העשייה מחייה אותי, והעצירה גורמת לי לחשוב שאני לא חלק מהתנועה של העולם. אני מרגישה שהזמן עובר ואני לא מספיקה ומתפתחת, שאני לא האישה שרציתי להיות בגיל 37.
