בשבוע שעבר נפל דבר. והדבר נפל במלוא כובדו ומחץ אותי תחתיו. והשמיע קול נפץ מהדהד. וההדהוד הדהד, כדרכם של הדהודים, מקפץ כמו כדור פינג פונג, פוגע בחזה, בבטן, ברגליים, במצח. עד שהפסיק להדהד ונח על האדמה, צהוב זרחני קשה עגול. ורק אז יכולתי לעטוף אותו בשתי ידיים, להרים אותו, ולכתוב עליו. אם לא הייתי נפגשת עם יעל מיכאלי חזן, הדבר לא היה נופל. אם לא הייתי יוצאת באותו זמן עם בחור בשם רועי, הדבר לא היה נופל. אבל פגשתי, ויצאתי, ונפל.
עד אותו זמן, אתם מבינים, חשבתי שהבעיה היא בסנכרון. בחוסר מזל. בקללה שנפלה עלי באיזשהו גלגול עבר. בקארמה. בכימיה. בתל אביב. בהם. חשבתי שאני רוצה, ומוכנה, ופנויה, וסבבה לגמרי. גם אם עמוק עמוק חשדתי שאולי לא. אבל אז נפגשתי עם יעל, ויצאתי עם רועי. והחשד הירוק בוסרי הבשיל לכדי תפוח אדום שאי אפשר לא לנגוס בו.
יעל, אישה מופלאה ומאירה שזכיתי להכיר לפני שנים רבות, היא לא רק מדריכת יוגה מצוינת אלא גם מטפלת בשיטה שנקראת ניאו הומנולוגיה, שפיתחה יהודית אורנייה מילוא ואת דרכה ממשיכה בתה כרמן אוליביה גרין, ונדמה שסלבי ארצנו נוהים אחריה עכשיו.
אם כבר מדברים על תפוח אדום שאי אפשר לא לנגוס בו, אז כדאי להכיר את תיאוריית גן העדן של יהודית. בסיפור גן העדן, שהוא כידוע סיפור גורף בכל התרבויות, הכל היה טוב עד שאדם וחוה הבדילו בין טוב לרע, ואלוהים גירש אותם מגן עדן תוך כדי איחולים לבביים. לא רק שנוצרה פה החלוקה לקטבים, גם המציאות של אדם וחוה השתנתה. ושינוי שווה לקטסטרופה. כבר כאן, אומרת יהודית, נוצר המבנה הראשון של קורבן ואשם (רובנו כמובן קורבנות). פה נוצרו כל הדפוסים הפרימיטיביים כמו דחייה, כישלון, בגידה, והדפוסים הפרימיטיביים הללו מנהלים אותנו מבחינה רגשית עד היום. תוכנת גן העדן, אם כך, היא המבנה שהאנושות גדלה עליו. אבל את התוכנה אפשר לשנות. מוציאים את ההארד דיסק ומתכנתים מחדש. ובשביל זה קיימת הניאו הומנולוגיה.
הגם אני רווקוקו?
הטיפול הניאו הומנולוגי שונה מאוד מטיפולים אחרים, כי יש בו המון החלפה של אינפורמציה, ובמידה מסוימת הוא יותר דומה לשיעור, שבו לומדים כלים כדי שבסופו של דבר תוכלו להיות המטפלים של עצמכם. יש שני סוגי מוחות, מסבירה לי יעל בקליניקה הנעימה שלה בשכונת לבונטין התל אביבית, מוח רגשי ומוח עליון. המוח הרגשי הוא המערכת הלימבית הפרימיטיבית, ובו נמצאים התכנים שיצקנו אליו עד גיל 12, הדפוסים הקורבניים שהזכרנו קודם, והמטרה היא להעביר את השליטה על חיי הרגש שלנו למוח העליון, על ידי חשיבה פרודוקטיבית והגיונית.
המבנה המשפחתי שמפוענח בטיפול עוזר להבין איך אנחנו מתנהלים. ואם למשל (אהמ) גדלת בחוויה של פחד מאובדן, ברמת מתח גבוהה, אז המוח הדפוסי שלך מתריע לך שזוגיות שווה סכנה. ואז תעשי כל מה שאת יכולה כדי להימנע מזה. "את ייצרת דפוס של דחייה, של מערכות יחסים שאין בהן סיכוי, כי זה משרת את המטרה שלך", אומרת לי יעל, "והמטרה האמיתית שלך היא להימנע מקשר. זאת הדרך של המוח שלך להגן עלייך. רק שכרגע ההגנה הזאת לא כל כך מוצלחת. את נמשכת למי שמדליק את הדפוסים שלך, כי ככה אנחנו, יש לנו פוקוס לדברים מסוימים, והמציאות תמיד סובייקטיבית. באופן כימי מישהו פנוי לקשר לא יפעיל אותך. או שאת דוחה אותם או שאת מעניקה להם את התפקיד של לדחות אותך". "אז מה עושים?!" אני שואלת. "אם תכירי את האיכויות שלך ותביני ותסמכי עליהן, תוכלי להגיע למקום יותר רפוי ובטוח בתוך קשר זוגי", אומרת יעל.
תפסיקי עם האוננות ותתחילי לעבוד
אנחנו מדברות על כל המפגשים שהיו לי עם הבחור. על איך שוב כשמערכת יחסים מאיימת להפוך לאמיתית, אני מרגישה מנותקת מהסיטואציה, מרגישה שהכל קורה למישהו אחר, רחוק ממני, שלא לומר נחנקת באופן מטאפורי וליטרלי. "נוצר מצב שהמוח מגן עלייך מפני סכנה ומתריע מפני מערכות יחסים. את לא רואה את זה ואת לא שומעת את זה, כי המוח הלימבי סגור לחלוטין, אבל את הולכת בעקבותיו לאן שהוא רוצה", היא אומרת, "אנחנו צריכים לשנות את הנתיבים האלה במוח. מזוגיות = סכנה, לזוגיות = הרמוניה, הרפיה, אושר. זהו טיפול מוחי שמתבסס על העיקרון שהמוח גמיש. שאם יש קשרים במוח אפשר לשנות בעבודה של שינוי קונספציות על ידי הסתכלות חיובית ואובייקטיבית. כי זה מה יש, ויש זה תמיד דבר חיובי. שלושה דברים גורמים לנו לאבד אנרגיה: השוואות לאנשים אחרים, עתיד ועבר. הרבה אנשים מציבים לעצמם מטרות, מוכוונים לעתיד, שולחים לשם את האנרגיה. אם הם מצליחים – הם מתמלאים, אם הם לא מצליחים – הם מתרוקנים. זה נהדר להגדיר רצונות ולשאוף, אבל בעיקר צריך לדאוג למלאות, לאושר בסיסי שלא תלוי בשום דבר חיצוני, להנאה מהדרך. זה הסוד. כשאנחנו נמצאים במקום הגיוני אנחנו נמצאים בהווה. בלהיות כאן ועכשיו".
"אין לך זיהוי אמיתי מי את והכרה ביכולות שלך", אומרת יעל. "כל הזמן את בחיפושים ומסעות רוחניים ופיזיים כדי שתביני מה המשמעות שלך ושל הקיום שלך. החיפוש השני הוא חיפוש אהבה עצמית דרך האחר. בשני המקרים את הולכת החוצה כדי למצוא תשובה פנימית. בחיפוש שלך את רואה הכל ומבינה הכל באופן תאורטי. יש המון דברים שמתחברים לאמת אחת, אם זה בודהיזם, או פסיכולוגיה חיובית, או הסוד, או ניאו הומניזם. אבל כל הספרים וההרצאות לא ישנו את התודעה שלך, את צריכה לא להיות במקום של אוננות ולייצר את אותה מציאות. אם את לא תעבדי כלום לא יעזור. ההבדל הוא להתחיל לטפל בעצמך במקום לשמוע ולהנהן".
בניאו הומנולוגיה שמים דגש רב על סמנטיקה, על הדרך שבה אנחנו מתארים את עצמנו. המשימה הראשונה שלי, אם כך, היתה לכתוב 20-30 דברים בכל אחד מהסעיפים: מי אני (אני אישה, אני עיתונאית, אני עובדת במאקו וכו'), מה יש בי (יש בי כישרון, יש בי הומור), מה יש לי (יש לי כלבה, יש לי עיניים ירוקות), מה אני רוצה להשיג (תהילת עולם). לאחר השלמת הרשימה, יש לקרוא אותה מדי יום, במשך 40 ימים לפחות. צריך להיות קצת אובססיביים כדי לשנות את התפיסה שלנו, אומרת יעל, וכנראה היא צודקת. הרשימות האלה נראות בנאליות אבל הן משנות את ההסתכלות שלנו על עצמנו. גורמות לנו לראות את היש ולא את האין.
בביתי שביער
בפגישה השנייה שלנו הוא עדיין ברקע. יום קודם לכן החלטתי לסיים את זה, אבל אתם מכירים את זה שאתם מחליטים ללכת הביתה מאיזה מקום, ופתאום מתחיל להתנגן השיר שאתם הכי אוהבים? ואז אתם מחליטים ללכת מיד אחריו, אבל אז מתחיל עוד שיר שאתם ממש אוהבים? ומפה לשם נהיה לכם כיף? אז ככה.
יעל מלמדת אותי מהו רגרשן. מדובר בניסיון לשחרר דפוס בדרך מדיטטיבית. נכנסים לאיזשהו סיפור – אם זה בגלל סרט שראית שהשפיע עליך, משפט ששמעת מהילדות, מידע מהשגחה עליונה, או מגלגול קודם, או קונספציה שנוצרה בראש שלנו – ואז נפטרים מהמידע הקיים ובמקומו מכניסים מידע חדש וחיובי, מה שאמור לגרום לתחושת הקלה משחררת.
יעל סופרת מ-10 עד 0 ומכניסה אותי למצב של רגיעה. אחרי שאנחנו ממפות את גורם הפאניקה שלי (דירת קבלן בראשון לציון עם מרצפות גרניט פורצלן. לגיטימי, אם שואלים אותי), אני בונה מנהרה סביב התחושה בחזה, נותנת לה לרוץ עד שהיא יוצאת מתוך גבולות הגוף, ואז מכניסה את המרקם חסר הייחוד הזה למנהרה ודוחפת אותו החוצה. אנחנו עוברות עוד דרך פתלתלה של דמיון מודרך, בין מי אגם מלטפים לפירמידות מזהב מוארות באור לבן. ובסופו אני יוצאת אל העולם עם המנטרה "זוגיות ומשפחה מובילות איתן חופש ומרחב, שלווה ונחת" ומתבקשת לשנן אותה בין 3 ל-10 פעמים ביום. כדי להפסיק לראות את הסתירה בין שני החלקים.
חדורת מוטיבציה אני הולכת הביתה, ואפילו לא פוסלת הזמנה לטיול ג'יפים עם הבחור ועם חבריו בעוד חודש (זוגיות ומשפחה מובילות איתן חופש ומרחב, שלווה ונחת!). בערב יום העצמאות אנחנו מדברים בשמונה בערב וקובעים לדבר שוב בעשר כדי ללכת יחד למסיבה. זיקוקים מתפוצצים במרחק. אבל אנחנו לא מדברים שוב בעשר. למעשה אנחנו לא מדברים יותר בכלל. רועי נמוג לתוך החושך כמו זיקוק של יום העצמאות בלי להשאיר סימן לכך שהיה קיים אי פעם. אפילו לניאו הומנולוגיה אין הסבר לזה.
יעל מיכאלי חזן, מטפלת בניאו הומנולוגיה ומדריכת יוגה, לבונטין 16, תל אביב.
רוצים לכתוב לקליה? kalia.mor@mako.co.il
בפעם הקודמת: קליה נסרקת בעפעוף קוסמי