"משפחות להט"ביות לא יזכו להכרה ונשים לא ישרתו בצבא. תרומתן תהיה בכך שיינשאו ויגדלו משפחה. ערכי היהדות עומדים מעל זכויות הפרט. אני מקבל כלים ותקציבים, באתי לעבוד, ואנחנו ננקה את המערכות הציבוריות. תבחנו אותי, יש לנו סבלנות". אלו הם דברי הרהב של סגן שר במשרד ראש הממשלה האמון על התוכניות במשרד החינוך ויו"ר מפלגת נעם אבי מעוז. ובהיעדר בג"ץ, מי יוכל לעצור אותו ואת חבריו בדרך לרמיסת זכויותיהן של הנשים בישראל?
במשך השנים שימש בית המשפט העליון כקו ההגנה האחרון לשמירה על זכויותיהן של הנשים בישראל. הרפורמה המשפטית של שר המשפטים יריב לוין צפויה לפרוק את בג"ץ מנשקו ובהיעדר ייצוג הולם של נשים בכנסת, עם שפל שלילי של חמש שרות ו-29 חברות כנסת בלבד, הקולות החשוכים בכנסת יחזירו אותנו עשרות שנים לאחור ללא שום הפרעה או התנגדות.
הדרך שבה פוליטיקאים משכנעים את הציבור שבית המשפט העליון הוא האויב, וששופטי העליון הם "הרעים", מזכירה דיקטטורות אפלות שבהן לא קיים שלטון חוק והשליטים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, גם אם זה במחיר פגיעה בנשים, בקשישים, בקהילת הלהט"ב, במוגבלים ועוד ועוד.
אלו הטוענים שהציבור בישראל בחר ברפורמה בבית המשפט אינם מודעים לנזק שעלול להיגרם עבור המיעוטים והאוכלוסיות המוחלשות בחברה הישראלית. מי שמקורב לשלטון ויכול להגיע ללחוש על אוזנו של השליט לא צריך את בג"צ. לבג"צ נזקקת זו שלא מקשיבים לה כשהיא נפגעת, ושבית המשפט העליון הוא המוצא האחרון עבורה, הקיר האחרון שעומד איתן בינה לבין הפגיעה בה בידי רשויות השלטון השונות, בין אם זה צה"ל, משרד החינוך, הפרקליטות או כל רשות אחרת.
הדוגמאות ומגוונות: החלטות בג"ץ שבזכותן אסור להפריד בין תלמידות חרדיות לאשכנזיות במוסדות חינוך; החלטות בדבר השמת נשים בתפקידים שונים בצה"ל; פתיחת האפשרות לנשים חרדיות במפלגות חרדיות להתמודד לכנסת; החלטות שהובילו להגשת כתבי אישום נגד פושעים, דוגמת ראשי המערכת הבנקאית שהיו מעורבים בפרשת ויסות המניות (דוגמא ברורה לבית משפט עליון שאינו מפחד מהחזקים ביותר במשק) ועוד ועוד. ה"אקטיביזם השיפוטי" הוליך, למשל, לראיית התעללות בילדים כעבירה הכוללת גם פגיעה נפשית יומיומית. מי יגן על הילדים האלה כשבית המשפט העליון לא יוכל לעשות זאת?
מנקודת המבט שלי, כמומחית לזכויות נפגעי עבירה, התמונה הפוכה. בית המשפט העליון לא היה אקטיבי מספיק. הוא נמנע מלהתערב שוב ושוב בהסדרי טיעון מבישים, הוא נמנע מלהחמיר בעונשם של לא מעט פוגעים. ובכל זאת – הוא המוסד שאליו אנו נושאים מבט כשיש צורך בהגנה על אזרחית פשוטה.
כדי להבין את הדחיפה ההיסטרית כמעט לחקיקה מהירה, די לזכור שבג"צ חייב בעבר את ראש הממשלה לפטר את ח"כ דרעי ואת ח"כ פנחסי אחרי שהוגשו נגדם כתבי אישום. דוגמא אחרונה זו מעידה על הגורמים שייהנו מצמצום כוחו של בית המשפט העליון. כמעט כל הנשים רחוקות עדיין ממנעמי השלטון ומשוויון מלא, גם אם מספרן עצום. חלקן המכריע אינו נמצא בצד של דרעי ופנחסי, אלא בצד הנפגעות. חלק גדול מהנשים אינן מגנות על עבריינים, אלא דורשות הגנה מהם. החקיקה החדשה, אם תעבור, עלולה רק להרע את מצבן.
האם אחת מתוך חמש השרות בכנסת ישראל תהיה מוכנה לצאת כנגד הטירוף הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי? או שהמחויבות לממנה אותן תגבור על כל ערך בעל ערך? ימים יגידו.