קשה לשים את האצבע על התאריך המדויק שבו המונח "אושיית רשת" הפך מתואר של כבוד לסוג של מילת גנאי, אבל עובדה שזה קרה. אם עד לפני שנתיים בערך המונח ביטא נחשקות, היום זה כבר שם נרדף ונלעג לגולשים המנצלים את הקלות הבלתי נסבלת של הוויראליות כדי להפוך למוכרים בכל משק בית בישראל.
אחת מאושיות האלה היום היא עדן אברג'יל, אישה שהיא תופעה, שהחלה את דרכה בסרטוני וואטסאפ פרובוקטיבים שרצו בין חברים, והגיעה לשיא עם משפט הקאלט "מי שלא טוב לו, יום טוב לו", ועוד שלל חידודי לשון הידועים יותר כ "חרוז- תפוז". לרגע קטן נדמה היה שהמיינסטרים מקבל אותה, אבל מהר מאוד כוונותיה הטובות להתפרסם והסרטונים שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה (שנמחק בינתיים) הפכו אותה למושא ללעג בין המשתפים הרבים.
ניסתה להראות צד אחר של נשיות? נו באמת
כמי שעקבה באדיקות יש לומר, אחרי העמוד המקורי של עדן אברג'יל ותפסה את ראשה בכל פעם כשעלה סרטון פרובוקטיבי כזה או אחר. הופתעתי לגלות בשבוע שעבר את המניפסט הפמיניסטי שאברג'יל פרסה, שפירט באופן מפתיע למדיי, במיוחד לאור החומרים הקודמים והגסים שהועלו לעמוד, את "ישראל השסועה והמפולגת". "ניסיתי להראות צד אחר של נשיות" כתבה שם. "נשיות חזקה, לא מתפשרת, המשלבת חמידה לצון, פחיות אקסל ציפורניים מטופחות לעילא ולעילא. רק שבישראל 2016, אישה בעיקר אם היא מזרחית, לא יכולה להרשות לעצמה זאת". עוד היא הוסיפה כי "בישראל של 2016 החברה עדיין סכוכה תחת מעטה של עלטת הפטריארכיה, השוביניזם וחוסר השוויון המוחלט".
הפוסט כפי שאתם בוודאי יודעים, הפך לוויראלי - אבל לא מהסיבות הנכונות. "אין מצב שהיא ניסחה כזה דבר", היה הטוקבק השגור ברשת. אלא שמה שהטריד אותי יותר מכל לא נגע כלל וכלל לשאלה מי ניסח את הטקסט, והאם עדן אברג'יל שכולנו הכרנו היא בעצם דמות פיקטיבית שיצרה בחורה אינטליגנטית להפליא כדי ליצור באז ברשת. מה שהטריף אותי יותר מכל היה השימוש הנלוז בדגל שחרור האישה. זו תופעה שאני מכנה אותה כנאו-פמיניזם מעוות, והיא רוכבת לכאורה על הגל הטרנדי של הפמיניזם והשד העדתי שנשמעות כיום מכל עבר.
לתפיסתי, אברג'יל ונשים שכמותה רק עושות עוול למאבקן של נשים. עם כל הכבוד לחזרה שלה בתשובה, בסרטונים הקודמים שלה היא לא קידמה שום אג'נדה נשית, ובוודאי שלא מזרחית. הלעג לא הופנה אליה בשל ציפורניה המטופחות וללא שום קשר למוצאה אם כבר פתחנו את זה, אלא כלפי התוכן, השפה והחומרים הגסים והבוטים שצילמה בעצמה, שהיו מקבלים לצורך העניין את אותן קיתונות גם אם "לירון הצפונית" היתה מעלה סרטונים שכאלה.
חשוב לי להבהיר שעל אף הביקורת המופנית, אין לי רצון לתקוף אישית את אברג'יל. מפני שאם כבר מדברים על פמיניזם, אני יוצאת מנקודת הנחה כי זכותה של כל אישה לנהוג ככל העולה על רוחה, בחייה שלה ובמרחב הווירטואלי הפרטי אותו היא מנהלת. אין לי ואני מניחה שגם לרבים אחרים, שום עניין לשפוט האם סרטונים פרובוקטיביים הם מוסריים או לא, כמו כן הלעג על עילגות השפה הוא לא לעניין מבחינתי משום בחינה. מה שמרתיח אותי בכל זאת הוא הניסיון להפוך לגורו חדש של נשים, ולרכוב על גל שמצית בשנייה את כלי התקשורת.
לצערי הרב במקרה הזה המטרה אינה מקדשת את האמצעים. הפוסט המנוסח היטב של אברג'יל שיקף אולי את המציאות העגומה בה אנו חיים. אך עם כל הכבוד לעדן אברג'יל, ויש לי הרבה כבוד לנשים שעושות מה שבראש שלהן, אני לא רואה בפרובוקציה ובעירום קידום אג'נדה נשית בוודאי שלא פמיניסטית. ואני אגב, לא נחשבת כ"פמיניסטית הארד קור" בקרב חברותיי הפמיניסטיות.
בראיון שהעניקה אברג'יל לכתב ליאור פלג מ"ישראל היום" לפני כמה ימים היא טענה: "מי שמכיר אותי יודע שאני לא זנותית וטיפשה". היא גם מספרת על הבכי והניסיונות להחזיר את עמוד הפייסבוק שלה בו השקיעה שנים, לאחר שקבוצה של אנשים פתחו במסע הכפשה במטרה לסגור לה את הפייסבוק. אני לא חושבת שהיה צריך לסגור לעדן אברג'יל את הפייסבוק. אך ה"תדמית החדשה" הזו מריחה כמו משהו עסקני, יחצ"ני, המשתמש באברג'יל כמו בובה על חוט.
בשורה התחתונה עדן אברג'יל היא לא מובילה מאבק חדש של פמיניזם, היא מנסה אולי לשקם את התדמית שלה בעזרת יועצי סתרים שייעצו לה לרכוב על הגל הטרנדי החדש. "יש בי המון צדדים" אמרה אברג'יל בראיון הקצר שנתנה, ואני מאמינה לה. אלא שמכאן ועד קידום אג'נדה נשית על ידי תמונה חושפנית עם חזיית ניטים, הדרך עוד ארוכה.