"מעולם לא הרגשתי אישה. הייתי בגוף של אישה, גדלתי כילדה וכנערה אבל מעולם לא הרגשתי שייכות לגוף שלי", אומר שמרי שקד מאור (45), שהחל לפני שנתיים תהליך להתאמה מגדרית. כיום הוא גר בפרדס חנה-כרכור, נשוי לנורית ואבא של ליבי בת השנה.
לפני כשנה הוא התחיל לקחת הורמונים, ולדבריו: "הם עושים שינוי רגשי. העצבים פועלים אחרת במוח. תחשבי איך את כשאת לפני מחזור או במחזור. אז זה מה שעברתי, רק שפתאום אין יותר פחדים בחוויות חיים שלי. אני הרבה יותר קצר ממה שהייתי. פעם הייתה לי יותר סבלנות. הייתי בוכה המון כחלק מפורקן. אם כואב או עצוב משהו אצל הנשים, התחושה של לבכות משחררת, מרגיעה, מרוקנת. מאז שהתחלתי לקחת את ההורמונים היכולת לבכות תקועה לי בגרון, בחזה. זה מחניק אבל לא יוצא החוצה. אני מת לבכות ולא מצליח".
"חווית המשתמש, חווית החיים, הייתה אחרת עד שהגעתי לניתוח" אומר מאור, שלאחרונה אף התחיל להעביר הרצאות בהשראת סיפור חייו. "אני אפילו כבר לא יכול לשלוח לך אימוג'י של לב, למשל. תחשבי, אם גבר שולח לך לב את ישר חושבת מה הוא רוצה ממך, אבל כאישה זה משהו נפוץ ויומיומי. גם הבדיחות שלי השתנו, אני לא יכול להגיד 'כאישה לאישה' דברים שהייתי אומר לפני שעברתי את שינוי המין, אנשים תופסים את זה אחרת".
"בחברויות עם גברים", הוא ממשיך, "אני רואה יותר אגרסיביות, אבל לאו דווקא בקטע רע. גברים יותר מצ'פחים, יותר נוגעים ופחות זהירים אחד עם השני. אני נשארתי עדין ומאוד רגיש. אומרים שגברים לא יודעים לדבר, לא יודעים לתקשר אבל לפעמים הם יותר חופרים מנשים".
מאור עבד עוד לפני התהליך כדולה. "בגלל התהליך שלי וחוסר הנוחות שלי להיכנס למקצוע שהוא כל כך נשי לא פרסמתי את עצמי. פחדתי להציג את עצמי כי לא ידעתי איך יקבלו את זה. ואז מישהי שליוויתי לפני ארבע שנים אמרה לי: 'אני רוצה אותך', וככה נעשיתי לדול הראשון. מצד אחד שמחתי, אך חששתי מהכניסה לחדר לידה. היא הייתה עם בעלה. לרוב זה נראה מוזר שאישה נכנסת עם שני גברים לחדר לידה. כאשר הלכנו ביחד יד ביד ברחבי בית החולים, אנשים חייכו אלינו, חשבו שאני בעלה".
"קיבלנו גם תגובות מהצוות ששאלו מי אני. כשעניתי שאני הדול, הרימו גבה והסתכלו עליי. אמרתי שאני היחיד בארץ. אומנם שיניתי את המגדר אבל תחום העיסוק שלי נשאר אותו הדבר". גם פה החוויה הייתה שונה. בפוסט שפרסם כתב מאור: "בתור דולה חוויתי לא מעט התנהגויות מוזרות, שלא לומר לפעמים גם מזלזלות. התהלכתי על ביצים כדי שלא אספוג ביקורת מהמיילדת. הפעם הכל היה שונה, המיילדת הקשיבה לי כשפניתי אליה, היא אפשרה לי מקום מול היולדת להפעיל את הקסמים שלי. נוצר שיתוף פעולה שכולו היה למען היולדת וקידום הלידה. והשוס! כשהציעה ליולדת תה חם ומתוק אחרי הלידה, הציעה גם לי קפה. הפעולה הזו גרמה לי להבין שהיא רואה בי דמות נחשבת ומשמעותית".
"כאישה אמרו לי לחכות בחדר המתנה"
אבל אולי הדבר החשוב ביותר שהשתנה אצל מאור היא תחושת הביטחון במרחב הציבורי: "בתור אישה, כשהייתי הולך ברחוב בלילה הייתי עם תחושה לא נעימה, הייתי משקשק מהרבה גברים, גם אם הם לא באו לפגוע בי. פחדתי להתמודד איתם בלילה לבד. בתור אישה תמיד יהיה איזה גבר שיסובב אחרייך את הראש. תמיד יש החפצה לא נעימה".
"אני זוכר את הרגע לפני הניתוח שנחתה עליי התובנה שזו הפעם האחרונה שאני הולך ברחוב בנראות הזאת, ומעניין איך תהיה התחושה אחר כך", הוא מתאר, "כשהחלמתי הרגשתי שאף אחד לא החפיץ אותי וזו תחושה נהדרת. היום אני הולך במקומות הכי חשוכים בעולם. פעם פחדתי ללכת בדרכים האלו. ההליכה שלי נהייתה יותר בטוחה. המנח של הגוף אחר, האנרגיה אחרת. אם אני באמצע סמטה חשוכה וגבר אחר יבוא מולי. נעשה שלום עם הראש אחד לשני בלי בכלל עניין".
אחת החוויות הזכורות לו היא זאת שבמוסך. "חזרתי אל אותו מוסך שטיפל ברכב שלי עוד לפני התהליך. כאישה הוא אמר לי להמתין בחדר המתנה וכגבר הוא פתאום התחיל להסביר לי על המנוע".
אפילו בתור אבא מאור רואה את הדברים אחרת. "יש לי שכנה אחת ששואלת אותי איך זה שאני עם הילדה לבד. כשעניתי לה שגם אשתי איתה היא אמרה שהיא לא ראתה אותה. היא כמו שקופה בעיניה. היא יכולה ללכת מולה ברחוב אבל היא פשוט לא תראה אותה כי זה ברור מאליו שאישה תטייל ותהיה עם הילדים שלה בגינה".
את חוויית ההורות כגבר הוא חווה בכל מקום: "יום אחד טיילתי עם הבת שלי בבית קפה ליד הבית שלנו. זה בית קפה שצריך להזמין ובאים לקחת את הקפה מהקופה. המלצרית הביאה אותו אליי. לאישה זה לא קורה, כי זה ברור מאליו שהיא צריכה לתמרן בין הכל. כשאני עם הילדה זה כאילו החברה אומרת לי איזה אבא מדהים אתה. כל הכבוד שאתה מסתדר. איך אכפת לך, איזה נוכח אותה".